"משפחות המתאבדים בטוחות שהן לבד כי לא מדברים על זה בתקשורת"

"הסיכון שנאבד את ענת היה נוכח לאורך השנים. היו פעמים שהיא גם דיברה איתנו על זה, היו גם ניסיונות קודמים שלה להתאבד, אבל היא הייתה בטיפול וליווינו אותה באופן צמוד. ובכל זאת איבדנו אותה", מספרת טלי גבעתי, בת 59 מכרמיאל, שבתה השלישית ענת, שאובחנה כלוקה בדיכאון, שמה לפני שנה ועשרה חודשים קץ לחייה בגיל 27.

דבר לא הכין את משפחתה של ענת לאובדן הקשה מנשוא. "ענת הייתה בחורה מאוד מוכשרת, שהתקבלה גם לבית ספר נחשב לגרפיקה ואמנות בחיפה", מספרת אמה. "היא הייתה כותבת ומציירת. לאחר מותה מצאנו ערימה של דפים כתובים ומאוירים, שהיו למעשה ספר ילדים שכתבה בשם 'יש לי סוד'. הבנו שהיא השאירה לנו מסר, לא לשמור סודות בבטן".

את "יש לי סוד", סיפור שמגולל את ניסיונותיו של ילד בגיל הגן לשמור מחבריו בסוד את תכולתה של קופסה שהוא נושא עמו, החליטה המשפחה להוציא לאור במהדורה מוגבלת. טלי עצמה, שעולם הטיפול לא זר לה בהיותה מנהלת בית אבות בדימוס, החליטה לפתח סביב הספר סדנה, בתחילה לגיל הרך ובהמשך גם לתלמידים ומבוגרים. את הסדנה היא מעבירה גם למשתתפים של מיל"ם (מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדי נפש של עמותת אנוש) ושל תוכנית "מיתרים", המופעלת בפיקוח משרד הרווחה בידי עמותת אנוש ומסייעת למשפחות השכול של האובדנות כחלק מהתוכנית הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות.

"על סודות צריך לדבר, כי אז יכולים לקרות דברים לא טובים, והרבה יותר קשה", גבעתי מודה כעת. "הסדנה נותנת לי כוח להתמודד. אני חושבת שעם כל המשא הקשה הזה שאנחנו נושאים, אם נצליח להציל בן אדם אחד, אני בטוחה שענת תחייך. לכל מקום שאליו אני הולכת אני יודעת שיש לי ברכת הדרך ממנה. משפחה שמתמודדת עם אדם מתוכה שהוא חולה, או שהוא פגוע נפש, צריכה להקדיש את עיקר האנרגיות שלה אליו, ואנחנו באמת עשינו את המיטב שיכולנו כדי לשמור עליה. אנחנו לא כועסים עליה, היא עשתה את הבחירה שלה".

מה קורה בסדנאות שאת מעבירה?

"אני מספרת את הסיפור שלנו. שאיבדנו בת. אני לא מתביישת ולא כובשת את זה בתוכי. אני רוצה להאמין שבמשך השנים הכתיבה הקלה על ענת. אם אישה שהסתירה זמן רב במקום עבודתה את מחלת בתה משום שחששה או התביישה, והחליטה לספר מדוע היא נאלצת להיעדר, אומרת לי שהיא קיבלה להפתעתה תמיכה אדירה ממעסיקיה ואפילו עזרה ממשית מהם, זאת הוכחה שמשהו מהמשא הכבד שהיא נושאת, עול אחד, השתחרר. ענת עולה לי במחשבות כל יום. היא השאירה לי צוואה, מבחינתי, וצוואות צריך לקיים. כשאני נפגשת עם נוער ומבוגרים אני לא מרפה מהמקום של אסור להישאר לבד. שבכל מקרה תמיד יש מישהו שיטה אוזן ויוכל לעזור".

חוזר כמו בומרנג

מדי שנה מתאבדים ברחבי העולם יותר ממיליון בני אדם. במדינת ישראל שמים קץ לחייהם מדי שנה כ־500 בני אדם, בהם כ־100 צעירים מתחת לגיל 24. נוסף על כך, למעלה מ־6,000 ישראלים, צעירים ומבוגרים, מבצעים מדי שנה ניסיונות התאבדות המסתיימים בחדרי מיון, על כל ניסיון התאבדות המגיע לאשפוז, ישנם כשבעה ניסיונות שאינם מדווחים. לנוכח הנתונים הללו, היקפיה של האובדנות בחברה גדולים ככל הנראה הרבה יותר מהמשוער. שיעור האובדנות הממוצע בחברה הישראלית עולה בהיקפו על מספר נפגעי פעולות האיבה ותאונות הדרכים הממוצע בשנה גם יחד.

כל פעולת התאבדות משפיעה על 6־10 אנשים הנקראים בשפה המקצועית "שארי התאבדות", בדרך כלל מדובר בקרובים מדרגה ראשונה או חבריו הטובים של האדם שהתאבד. הם שנושאים את הצלקת המורכבת, הכרוכה באובדנו של אדם יקר - לעתים הורה, לעתים בן זוג ולא פעם אף ילד, שבחר לשים קץ לחייו. מחקרים בנושא הוכיחו שאנשים שקרוב במשפחתם התאבד, הראו רמה גבוהה של התקפי חרדה ודיכאון. בני משפחתם של המתאבדים חווים קושי ביכולת לשתף ולהיפתח לפני אחרים מתוך בושה או חשש לסטיגמות. למרות זאת, אותם מחקרים הוכיחו כי אחד הכלים הטובים ביותר להתמודד עם השפעות אלו הוא היכולת של הקרובים לשתף חוויות רגשיות ולדבר על תחושותיהם.

עמותת "בשביל החיים", שהוקמה לפני 17 שנים, שמה לה למטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ולתמוך במשפחות שיקיריהן שמו קץ לחייהם. כנס שייערך היום בידי העמותה זו השנה העשירית, בכותרת "לא מדברים על זה", ינסה להעלות את מודעות הציבור לנושא האובדנות ומניעתה. השנה יעסוק הכנס בנכונות ובמוכנות של אנשי קהילת המטפלים להתמודד עם טיפול באובדנות, הן באנשים בעלי פוטנציאל להתאבד והן במשפחות ששכלו יקירים שהתאבדו.

"אמא שלנו נפטרה כשאני הייתי בת 18 וספיר בת שבע", מספרת שלי שטרית, בת 30 מכפר סבא, שאחותה הקטנה ספיר שמה קץ לחייה לפני שנה וחודש, והיא בת 18. "במשך כמעט עשר שנים אני הייתי ממש כמו אמא בשביל אחותי. היא הייתה כמו תינוקת שלי וגרה איתי עד שהחלטתי להמשיך הלאה בחיי והכרתי בן זוג. בדיעבד אני מרגישה שלא שמרתי עליה. היו סימנים, אבל לצערי גיליתי אותם רק בדיעבד. כולנו התגעגענו לאמא, אבל עבור אחותי זה היה אובדן צורב במיוחד ומחסור קשה בחיים שלה. אני מתאבלת עליה גם כאחות וגם כאמא, ועכשיו, כשאני בהריון, זה מהדהד בי פי כמה. אחרי שגילינו את ספיר תלויה ללא רוח חיים, לא רציתי בעצמי להמשיך בחיים שלי. עמדתי לוותר על הכל ואמרתי לבן זוגי שאני רוצה לבטל את החתונה, אבל, למזלי, זה לא קרה. חלק מההתמודדות שלי היה להמשיך".

איך נראתה ההתמודדות היומיומית עם ספיר?

"ספיר הייתה נערה מתבגרת טיפוסית. הייתה בה רוח מרדנות ורוח שטות, מצבי רוח. כשהיא זרקה לי פעם בוויכוח: 'אם תעשי ככה אני אתאבד', אמרתי לדודה שלי: 'מה זה הגיל הזה ומה אני אמורה לעשות עם זה?' יום אחד היא לא ענתה לטלפון. כשלא הצלחנו להשיג אותה, נסעתי מביתי בכפר סבא אליה להוד השרון, וכשנכנסתי מצאתי את חבר שלה לידה, כשהיא תלויה במקלחת. מעולם לא העליתי על דעתי שאני עלולה לאבד אותה. מי חשב בכלל על סיטואציה כזאת?

בשבעה נכנסתי לחדר שלה וחיטטתי. מצאתי מחברות שבהן היא כתבה המון לאמא, והמשפטים שחזרו היו: 'אמא אני רוצה לבוא אלייך, אמא אני רוצה למות. אפילו שאני לא זוכרת איך את מחבקת, בא לי שתחבקי אותי'. וכל זה באותו זמן שאיתנו היא צחקה והתנהגה כרגיל. אומרים שאסור להאשים את עצמך, אבל אני מרגישה שיכולתי לעשות יותר. אני מרגישה שהרפיתי ממנה ופספסתי אותה".

עם התחושות הקשות שהיא חווה מתמודדת שטרית בעזרת קבוצת התמיכה של עמותת "בשביל החיים". "בהתחלה נרתעתי מזה בגלל השוני בכאב והפרטיות של האובדן, אבל ביקור אחד הספיק לי, כדי להבין כמה חיוני זה לאנשים לשתף וללמוד מהניסיון של אחרים", היא מספרת. "אני אומרת לכל מי שעבר דבר כזה: טפלו בעצמכם, אל תוותרו. זה שווה אפילו רק את הפורקן, כי אני יודעת שהדחקה לא עוזרת, זה מתפרץ וחוזר כבומרנג".

שפת השכול

"שלא כמו בכוחות הביטחון, אין בשכול אזרחי עדיין מאגר נתונים שדרכו אנחנו יכולים להגיע למשפחות, ולכן כמעט תמיד יש גורם שמקשר בין המשפחה לבינינו", מספרת כרמית סלע, קצינת נפגעים בצה"ל בדימוס ומנהלת מרכז "מיתרים" בחיפה והצפון. "אנחנו מנסים להגיע למשפחות שאיבדו את יקיריהן כמה שיותר סמוך לתום השבעה, כדי למפות את הצרכים של כל אחד מבני המשפחה השכולה. מה שמאוד מפתיע את המשפחות הוא היקף התופעה. זה תמיד נדמה להם כאילו הם לבד, כי הרי לא מדברים על זה בתקשורת כמעט, וגם אנשי טיפול נרתעים משכול ואובדן.

כל שכול ואובדן הוא קשה, אך בהתאבדויות זה קשה הרבה יותר. הבדידות, הבושה והסטיגמה, הכעס על המתאבד, תחושות האשמה, הפחד הנורא שאם זה קרה לבן משפחה - אז אולי זה תורשתי - כל אלה סוגיות שמאוד מעסיקות את המשפחה. בהתחלה בני משפחה רבים לא מוכנים לשמוע על טיפול או קבוצת תמיכה, אבל 'מיתרים' באה לשבור את היררכיית השכול ולהעניק גם למשפחות שכול האובדנות את המעטפת התומכת".

איך משפחות מגיבות כשאתם מנסים לעזור להן?

"השאלה 'במה אתם יכולים כבר לעזור לי? הרי הנורא מכל כבר קרה' חוזרת ברגעי השבר הראשונים של האובדן. אבל היתרון שלנו הוא שאנחנו מדברים את שפת השכול, ובטלפון של שתי דקות אני מצליחה לקבוע ביקור בית של שעתיים. זאת עבודה שלוקחים הביתה, דומעים עם המשפחות, אבל זה תחום משמעותי, ואני מרגישה נשכרת ומחוזקת כשאני רואה אנשים שמסוגלים להמשיך הלאה בחייהם, לחזור לעבוד ולחיות עם האובדן".

התוכנית הלאומית של משרד הבריאות למניעת אובדנות מתמקדת לא רק בטיפול במשפחות שאיבדו את יקיריהן, אלא גם באיתור המועדים לאובדנות ובניסיון לשמור על חייהם תוך שימוש בשלל סוכנים חברתיים, בהם גם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. "בין מטפל למטופל יש 'חוזה למניעת אובדנות' בעל־פה, שבבסיסו הבטחת ההמשכיות של הטיפול עד הפגישה הבאה, כדי שהשיח על המצוקה יימשך, והמטופל יתחייב שלא לעשות מעשה בין פגישה לפגישה במהלך הטיפול", מספר ד"ר יוסי לוי בלז, חבר הנהלת עמותת "בשביל החיים", פסיכולוג קליני וראש המחלקה למדעי ההתנהגות ומנהל המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין.

"למרות זאת, מטפלים חוששים לקבל על עצמם מראש אנשים שמצהירים על בעיה של דיכאון מז'ורי עם סיכון לאובדנות. ממחקרים שערכנו, אנחנו יודעים שמטפלים פעמים רבות בסיטואציה כזאת יגידו שהם מלאים וינסו להפנות את המטופל הלאה. כך נוצרת בעיה לאנשים אובדניים שלא מצליחים לשמור על רציפות טיפול ועוברים בין פסיכולוגים בתדירות גבוהה יחסית. אנשי מקצוע נרתעים מעולם שהם לא מכירים. אבל הכשרה ספציפית למטפלים שפיתחנו על איך לזהות ואיך לטפל, כבר הראתה שינוי דרסטי, ומטפלים שעברו אותה השילו את ההתנגדויות והבינו את החשיבות של המטפל כסוכן מניעה.

אחת הדרכים למנוע אובדנות היא הכשרת הקהילה הטיפולית - כמו ההורים, המורים, הרבנים, תנועות הנוער והצוותים הרפואיים – לזהות את גורמי הסיכון ותסמיניו. 500 איש מתים מדי שנה מאובדנות, ועדיין לא ראינו שום קמפיין הסברה על זיהוי מוקדם שקיים בתחום הזה. הסוגיה הזו כואבת כי היא נשמת אפנו. לפעמים אני חוזר הביתה כשהבטן מתהפכת לי, בדאגה עצומה עד הפגישה הבאה, ואפילו קובע עם המטופל שנסתמס בתדירות מסוימת, רק כדי שאוודא שהכל בסדר איתו.

המסר שלי למטפלים הוא שמדובר באנשים במצוקות קשות מאוד, שאפשר לעזור להם. בדרך כלל מדובר באדם שלא רוצה למות, אבל קשה לו מאוד לחיות בסיטואציה שבה הוא חי. אם נעזור לו למצוא דרך לפזר את הערפל, נוכל לעזור לו להישאר בחיים. ואיזו חוויה עצומה זאת לעזור לאדם על סף המוות לחזור למסלול".

נקודת האל-חזור:

יותר ממיליון בני אדם מתאבדים בעולם מדי שנה

כ־500 בני אדם בישראל שמים קץ לחייהם מדי שנה, מתוכם כ־100 צעירים בממוצע מתחת לגיל 24

מעל 6,000 ישראלים, צעירים ומבוגרים, מבצעים מדי שנה ניסיונות התאבדות המסתיימים בחדרי מיון

על כל ניסיון התאבדות המגיע לאשפוז, ישנם כשבעה ניסיונות שאינם מדווחים

כל פעולת התאבדות משפיעה על 6־10 אנשים בסביבתו של האדם שהתאבד

נתונים: עמותת "בשביל החיים"