חוקרת הסרטן שהגיעה לפריצת דרך: "הכסף לא מעניין אותי"

מספר הטלפון של פרופסור מלכה כהן־ערמון (68) מהחוג לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, הוא מצרך מבוקש למדי בקרב חולי סרטן ובני משפחותיהם בעולם כולו בימים האחרונים. מתקשרים אליה מקטאר, ממצרים, מאוסטרליה, מהיכן לא. כולם רוצים לנסות להיכנס לניסוי של התגלית המדעית החדשה שלה - הדרך להכחדת תאים סרטניים. וכהן־ערמון עונה, לכל אחד בנפרד. בסבלנות ובאדיבות. “אנחנו עוד לא שם”, היא מסבירה לפונים, “זה רחוק מאוד מלהיות מוצר רפואי”.

את החולים שבצד השני של הקו זה בדרך כלל פחות מעניין. הם, מבחינתם, רואים צוהר קטן במנהרה החשוכה שבה הם מתהלכים. בזמן הראיון עמה, מתקשרת לכהן־ערמון אישה מאוסטרליה. היא רוצה שאביה ייכנס לקבוצת ניסוי שעדיין לא נפתחה. הפרופסור כבר מכירה את המקרה שלה, כי היא כבר התכתבה איתה במייל. ההסבר בכתב ובעל פה זהה, אבל תקווה היא דבר ממכר, וברגע שהיא נולדת קשה מאוד לחנוק אותה. בצד השני של הקו ושל העולם מקווים שבעל פה התשובה תהיה אחרת. כאמור, היא לא.

איך הם בכלל מגיעים אלייך?
“אני ממש לא יודעת, וזה לפעמים מרגיש לי קצת חצוף, למרות שאני מבינה אותם. אני עונה לכולם, ומנסה להסביר שזה לא בשלב שזה יכול לעזור להם, ואני בטח לא יכולה לתת להם לנסות את זה. זה שלב ממש מוקדם של המחקר, למרות הכותרות שזה עשה בכל העולם”.

למרות ההסתייגות שהיא מגלה, שיחות טלפון מהסוג הזה הן הדלק שמניע את כהן־ערמון. לא הפוטנציאל הכלכלי שבמציאת תרופה לסרטן, אפילו לא האפשרות לפרס נובל שיגיע או לא. “כסף אף פעם לא מאוד עניין אותי”, היא אומרת, “פרס נובל? זה לא הדרייב שלי, גם לא שיקראו על שמי רחוב. ממש

לא. מי בכלל רוצה רחוב על שמו?”

שמעתי על כאלה שקיבלו פרס נובל ושמות של רחובות על פחות ממה שאת גילית.
“ייתכן, זה עדיין לא מה שמניע אותי. מה שמניע אותי הוא הרצון לעזור לאנשים. החלום שלי הוא שמטופל שלקח את התרופה יתקשר ויגיד שזה עזר לו, זה יהיה הרבה יותר חשוב עבורי”.

המנגנון שמנצח
כדי להבין את התגלית של פרופ’ כהן־ערמון צריך ללכת שמונה שנים אחורה, ל־2009. במעבדה שלה קרה אז רגע נדיר, מהסוג שסטודנטים למדעי הרפואה חולמים עליו בשנה הראשונה ללימודיהם ובדרך כלל קורה למעטים מהם, אם בכלל. הניסוי שעליו היא הורתה הצליח מעבר למצופה. “ביקשתי מסטודנטית לקחת קבוצת תאים בריאים וקבוצת תאים סרטניים ולראות איך משפיעה עליהם תרכובת שנקראת PJ34, שהשתמשנו בה לצרכים אחרים”, היא מספרת, “אני העליתי בדעתי שיכול להיות שהיא תשפיע על חלוקת תאים סרטניים. הרי מה האתגר הגדול במציאת תרופה יעילה לסרטן? למצוא חומר שלא פוגע בתאים בריאים, אבל כן ממית תאים סרטניים. לאחר יומיים הסטודנטית הופתעה לראות: התאים הסרטניים הוכחדו על ידי התרכובת, בעוד התאים הבריאים לא הושפעו בכלל והמשיכו להתרבות”.

תגלית מרעישה שכזאת הייתה מספקת חוקרים מסוימים, אבל כהן־ערמון הבינה כבר אז שהיא עשתה רק חלק קטן מהעבודה: “אם אתה לא יודע מה המנגנון של פעילות התרכובת, יהיה לך קשה לנווט את התגלית הזאת לתרופה לסרטן”.

אז מה עושה התרכובת הזאת לתא הסרטני?
“גילינו שהתרכובת מונעת מהתא הסרטני להתחלק, ואז מופעל בתא מנגנון של מוות מהיר, שמטרתו לשמור על התא מחלוקה לא תקינה. המנגנון הזה הורג את התא הסרטני בזמן תהליך חלוקה לא תקין. בהמשך אפיינו את המנגנון הזה. לפני שהתא מתחלק נוצרים בתוכו סיבים שיוצרים צורה של כישור. במרכזה מסתדרים הכרומוזומים לאחר שכפולם, כך שבכל אחד מתאי הבת יהיה מספר כרומוזומים זהה לזה שבתא האם. בנוכחות PJ34 בתא סרטני הכרומוזומים לא מסתדרים על קו המשווה של הכישור, אלא מתפזרים אקראית. במצב זה נעצר תהליך חלוקת התא, ומופעל תהליך מוות פנימי של התא, שמחסל את התא הסרטני בתהליך מאוד מהיר. ככל שהתאים מתחלקים בקצב מהיר יותר, כך הם נכחדים ביעילות גדולה יותר”.

כדי להבין מדוע זה קורה רק בתאים סרטניים ואם המנגנון כללי, נדרשה עבודה מורכבת של שנים, שנתנה את פירותיה לפני כשבעה חודשים. “העבודה שלנו הייתה עבודת סריקה של השפעת PJ34 על כל החלבונים המשפיעים על חלוקת התא בתאים סרטניים ובתאים בריאים”, מסבירה כהן־ערמון, “בעבודה זו זיהינו את אלה שמשתנים בתאים סרטניים בלבד. זה היה תהליך ארוך ויקר, שבסופו הצלחנו לזהות שלושה חלבונים בתא הסרטני ש־PJ34 משנה את פעילותם, ובגלל הפגיעה בהם, הכישור הנוצר בזמן חלוקת התא לא תקין. פעילות שלושת החלבונים לא מושפעת מהטיפול בתאים רגילים. בכך זיהינו נקודת תורפה חדשה בתאים סרטניים, שניתן לתקוף מבלי לפגוע בתא בריא. הצלחנו לאשר את התוצאות שלנו על מגוון רחב של סוגי סרטן, והן אושרו גם על ידי מספר קבוצות נוספות בעולם. מצאנו בדיוק את אותם חלבונים שניתן לתקוף, כדי להשיג הכחדה של תאים סרטניים בלבד. זו התגלית, ואנחנו מקווים שהיא תאפשר לפתח שיטת טיפול חדשה בסרטן”.

דבר הרגולטור
אם יש מילה שמפחידה את מלכה כהן־ערמון היא המילה תרופה. ולכן, אין זה מפתיע שהיא בחרה במילים “שיטת טיפול חדשה” כדי לתאר את התגלית המסעירה שלה.

בסופו של דבר אנחנו מדברים על משהו שייהפך לקפסולה. מה מפחיד אותך כל כך במילה “תרופה”?
“אתה יודע כמה התחלות של פתרון היו לסרטן? זה לא אומר כלום. יש עוד תהליך ארוך עד שזה יהפוך לתרופה”.

בשנים האחרונות ניהלה כהן־ערמון צוות שכלל שלושה אונקולוגים - פרופ' תמר פרץ, מנהלת מכון אונקולוגי בעין כרם; פרופ' שי יזרעאלי, מנהל מחקר ופיתוח בבית החולים לילדים בשיבא וד"ר טליה גולן, חוקרת במרכז לחקר הסרטן, גם היא משיבא. לה ולצוות שלה נותרו עוד לילות ארוכים נטולי שינה, ומה שיעסיק אותם בלילות הללו הוא בעיקר השאלה אם החומר הזה – המולקולה הזאת, היא רעילה לבני אדם: “לא ידוע על רעילות בחומר, אבל אם נותנים את זה למישהו 14 יום רצוף או 30 יום, אולי זה כן רעיל או גורם נזק. זה הדבר הכי חשוב, וזה המבחן הקריטי של התרכובת. אנחנו הרי לא רוצים שהטיפול יצליח והחולים ייפגעו ממנו בדרך אחרת. זה עכשיו עיקר המאמץ. על עכברים לא הייתה לזה השפעה מרעילה”.

למי אמור לעזור המוצר שמתפתח במעבדה של כהן־ערמון? נכון לעכשיו, לסובלים מסוגים של סרטן שמתפתח מהר. אם התאים מתחלקים או מתרבים לאט, הפתרון שהיא מציעה יהיה פחות יעיל: “זה לסוגים יחסית נדירים של סרטן – סוג מסוים של סרטן השד וסרטן הלבלב, ואם וכאשר זה יקרה – ייקח לפחות שלוש שנים עד שנגיע לזה, אם הכל ילך בסדר. שתי המחלות מוגדרות נדירות, ולכן עבדנו דווקא עליהן”.

למה הולכים על פתרון למחלות נדירות ולא נפוצות? על פניו נראה יותר הגיוני – גם בריאותית וגם כלכלית - לייצר מוצר שהשוק יצרוך במספרים יותר גבוהים.
“אנחנו רוצים לקבל תוך שלוש שנים את הרשות לעשות ניסיונות בבני אדם מה־FDA. למחלות נדירות מקבלים אישור יותר מהר, למחלות יותר נפוצות זה יכול לקחת הרבה יותר שנים”.

אז המדענים כבולים בעצם. הם מונעים ממה שהרגולטור קובע ומהכללים שלו ופחות מהצורך החברתי. נראה שהרגולציה מנצחת את המדע.
“זה כבר לא מדע בשלב הזה, אלא בדיקות באמצעות ניסויים בבעלי חיים. זה החלק שחברות שעובדות עם חיות בודקות את החומרים האלו מכל הבחינות. הן בודקות את מה שצריך כדי לקבל תשובות. לכל ברור שאם התרכובת הזאת תעבוד על סרטנים נדירים ולמעשה תחסל אותם, אז זה יגיע גם לסרטנים יותר נפוצים. זו המחשבה שעומדת מאחורי המדיניות הזאת. את המחקרים האלו מממנות חברות תרופות בדרך כלל, ולפי השיטה הנהוגה זו תרומה לכל דבר. לחברות המממנות את המחקרים אין זכות ראשונים בייצור. בשלב השני והשלישי החברות נותנות את המימון, והן גם ישווקו את התרופה, שם נמצאת ההוצאה הכבדה אבל גם פוטנציאל הרווח”.

אלמנט של מזל

הדברים שכהן־ערמון אומרת שופכים אור על עבודתם של החוקרים, על האופן שבה היא נעשית, ובעיקר על הקשר שבין מדע, התפתחות הרפואה והעולם המסחרי. מתברר שלא די למצוא את התגלית המרעישה, אלא מאוד חשוב למצוא מימון למחקרים ולשכנע את מי שצריך בכך שיש לך משהו ביד: “אתה כל הזמן כותב מאמרים ומחפש גרנטים (מענקים – א”ס) כדי לחקור, זה למצוא תרומות כדי שיתאפשר לך לעבוד. החברות לא מתעסקות בתרופות עד שמגיעים לשלב הראשון. רק אם זה מגיע לשם, יש הליך מאוד מסודר: אתה מודיע להם, ואז בשלב השני והשלישי החברות שמות על זה הרבה מאוד כסף. הקושי הכי גדול זה להשיג כספים, אתה כל הזמן מתחרה על כסף עם חוקרים אחרים, והחברות נותנות את הכסף למי שהכי משכנע אותן. כל שנה אתה מגיש חמש בקשות, כדי לקבל אולי גרנט אחד, ואיתו אתה בעצם מייצר עבודה עבורך ועבור הצוות שתחתיך”.

מה הבעיה לקבל כסף על מחלה כמו סרטן, שהיא מחלה שמאוד מפחידה את האנשים, ויש מוטיבציה למצוא לה פתרון?
“למה מעבדות שעובדות במחקר לסרטן, מקבלות המון כסף ולא מוצאות פתרון? יש כאן אלמנט גדול של מזל. על אלצהיימר נשפכים מיליארדים ואין פתרון. הדבר הכי קל הוא לקבל מימון לאלצהיימר, כי זו מחלה שמפחידה המון אנשים. גם סרטן. צריך להבין שקשה מאוד להיכנס לקליקה של אנשים שחוקרים סרטן המון שנים. אתה צריך קודם להוכיח את עצמך. וזו הבעיה בשיטה. כי יש מקום בקליקה רק למי שחושב בדרך אחת. זה גורם לסטגנציה בתחום, ובגלל זה לפעמים דברים נתקעים לשנים ארוכות. צריך לעשות הפוך. לתת לאנשים חדשים להיכנס ולחקור, רק ככה יהיו יותר גילויים חדשים. לכן אני גם מתנגדת לקביעות באקדמיה – זה מונע כניסה של רעיונות חדשים. נוצר מצב שמי שאומר את אותם דברים מקבל את הגרנטים וממשיך לעשות את אותו הדבר”.

מתי הבנת שאולי יש לך משהו ביד - בתגלית הראשונה ב־2009 או עכשיו?
“אתה אף פעם לא יודע שלשם אתה הולך. מדען לא יודע בתחילת התהליך מה יקרה בסופו. בקשר למחקר הנוכחי – הבנתי את זה עכשיו, לפני כמה חודשים, בתגלית השנייה. בראשונה אתה יודע שיש תופעה, וזה לא מספיק. אתה חייב לייצר מנגנון, לראות איך הוא עובד, מה משפיע עליו”.

גם אם תמצאי תרופה בסופו של דבר, זה לא יעשה אותך עשירה, כי הפטנט שייך לאוניברסיטה.
“לא, לא אהיה עשירה”

וזה מבאס אותך?
“ממש לא. אני לא חושבת על זה. מי שרוצה כסף לא עובד במה שאני עושה. מה שמעניין אותי הוא להיות הראשונה שמפרסמת גילוי, הראשונה שמוצאת מנגנון”.

נשמע שרוב הזמן היום שלך אפור מאוד, סיזיפי. את אוהבת את זה?
“לא קורים הרבה דברים במעבדה ביום־יום. זה אפור ואינטנסיבי וסיזיפי, אבל אני מאוד אוהבת את זה. אני ממש אוהבת לראות שמה שאני חושבת מקבל אישור. שבסופו של דבר זה מצליח. זו חקירה לכל דבר, כמו כל חקירה אחרת, ואני מסתכלת על דבר כזה ורואה פאזל, ואני מאוד אוהבת לראות איך מתחברים לי כל החלקים, הכל נופל במקום פתאום”.

עכשיו עובדת כהן־ערמון על השגת המימון לשלבים הבאים, וכאן כבר דרושים מיליוני שקלים: “זה הרבה יותר כסף מהגרנטים ויש לנו משקיע, זה סוג של סטארט־אפ רפואי עכשיו, ואני מקווה שזה יצליח”.

בוסית של גברים
אז אחרי שנים באקדמיה מקווה כהן־ערמון לאקזיט ולא פחות מזה לפריצת דרך מדעית. אף שטכנית היא כבר בפנסיה, נראה שבהרבה מובנים סוף העשור השביעי לחיה הוא שיא הקריירה שלה: “אני כל חיי באותו מצב של אנרגיה, ויש לי אנרגיה לעוד הרבה שנים כאלה, למרות שאני לא אדם שכסף מניע אותו, תמיד הייתי אדם מאוד אמביציוזי”.

ומאיפה המוטיבציה לטפל דווקא בסרטן, זה מגיע אצלך מתוך מקום אישי כלשהו?
“יש לי רצון לסייע לאנשים, ויש לי רצון להיות ראשונה, ולמרות שכמו כולם גם אני מכירה חולים, אף מקרה אישי מסביבי לא דחף אותי לנסות למצוא פריצת דרך בעניין”.

כל עוד מדברים על מדע, על חלבונים ועל כרומוזומים, מדברת כהן־ערמון בשטף נדיר, קשה לעצור אותה. היא מתקנת כל מושג ומקפידה בקלה כבחמורה. חשוב לה שידעו בדיוק מה היא גילתה, ובדיוק איך זה צפוי להשפיע, אם בכלל, על חקר הסרטן. היא מזהירה כל רגע שהדרך ארוכה, כמו מבקשת שלא להבטיח הבטחת שווא ואולי קצת להנמיך ציפיות. אבל כשעוברים לדבר על נושא אחר, מגדר באקדמיה, היא פתאום פחות קולחת. כמי שהצליחה לכבוש טריטוריה שהיא בבסיסה גברית, על פניו אין לה מה לומר בנושא. מבחינתה, המגדר שלה מעולם לא עמד על הפרק.

בואי נדבר קצת על מגדר.
“לא חושבת שאני יכולה לעזור לך בעניין הזה”.

בואי ננסה בכל זאת – אני אשאל ואת תעני.
“אוקיי”.

התחלת את הדרך שלך בטכניון, כמה נשים למדו איתך בחוג בתואר הראשון?
“משהו כמו רבע, בתואר השני כבר היו פחות. אני חושבת שלנשים יש כושר ביטוי יותר טוב, ולכן הן יותר הולכות לקטע הומני. אני לא חושבת שאם מישהי אוהבת את זה באמת, אז הדרך שלה סגורה. אני כל הזמן שומעת על תקרת זכוכית, אבל אני אישית לא מרגישה את זה. אף פעם לא הרגשתי שמישהו חוסם אותי כי אני אישה. לי כמעט כולם היו מרצים, כשהייתי צעירה. היום יש הרבה יותר מרצות ממין נקבה ממה שהיו לי כסטודנטית, כך שבדבר הזה די התקדמנו”.

למרות זאת, גם היא מודה שלנשים קשה הרבה יותר: “יש לי הרבה סטודנטיות, אבל הן לא מגיעות לתקנים. הן לא יוצאות לפוסט־דוקטורט, כמו שאני לא יצאתי, כי היה לנו ילד כבר. זה מאוד קשה לאישה עם ילד לצאת לפוסט־דוקטורט.”

ולגבר אין ילדים? למה להם זה לא קשה?
“כי אין מה לעשות, אישה גם היום יותר מטפלת בילדים. בנושא הזה באמת יותר קל לגברים”.

חשוב לך הנושא המגדרי?
“אני בוסית של גברים, ואף פעם לא היה עניין של מגדר. יש לי עובד כבר 25 שנה, הוא דוקטור לפיזיקה והוא עובד תחתי, לא הרגשנו אף פעם שיש בעיה, לא לי ולא לו”.