"תאכלו לאט, אף אחד לא רודף אחריכם", הגננות היו מפצירות בנו כדי שנאכל בנחת ולא נמהר לרוץ לשחק בחצר. סביר להניח שהן דרשו את טובתנו, אבל לא בהכרח הבינו למה. מחקר חדש מצביע על כך שאכילה מהירה מעלה את הסיכון לתסמונת מטבולית ולהשמנה. ומהי תסמונת מטבולית? מדובר באוסף של גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, לאירוע מוחי, לסוכרת ואף לתמותה. מאפייניה הם כרס - היקף מותניים גדול, פרופיל גבוה של שומנים בדם (טריגליצרידים), רמה נמוכה של הכולסטרול ה"טוב", לחץ דם גבוה ורמת סוכר (גלוקוז) בדם מעל הערך התקין.



הסיכוי לפתח תסמונת מטבולית עולה עם הגיל וגם כאשר מאמצים תפריט לא מאוזן עתיר בסוכרים, בנתרן ובשומן רווי, מעשנים, ממעטים בפעילות גופנית וצורכים אלכוהול בכמות גבוהה. לגורמים אלה מתווסף גורם אחד חדש, והוא מהירות האכילה. נתונים של מחקר חדש הוצגו בקליפורניה בכנס של איגוד הלב האמריקאי בידי ד"ר טאקאיוקי ימאג'י, קרדיולוג מאוניברסיטת הירושימה ביפן, שהוביל את המחקר. "אם אתם חשים כי מהירות האכילה שלכם בדרך כלל גבוהה מזו של אנשים אחרים, ייתכן שאתם מפתחים גורם סיכון לתסמונת מטבולית", טען ימאג'י בכנס.



המחקר נמשך חמש שנים והשתתפו בו 1,083 נשים וגברים ללא תסמונת מטבולית. בתום תקופת המעקב פיתחו 84 מהמשתתפים את התסמונת. בבדיקה תקופתית דירגו החוקרים את קצב האכילה: מהיר, רגיל או אטי, ובחנו את הקשר בינו לבין הופעת התסמונת: 11.6% בקרב אלה שקצב האכילה שלהם מהיר, 6.5% בקרב אלה שאכלו בקצב רגיל ו־2.3% בקרב אלה שאכלו לאט. נמצא מתאם גם בין קצב האכילה להיקף המותניים: 4 ס"מ, 1.5 ס"מ ו־0.25 ס"מ (בהתאמה), לבין העלייה במשקל הגוף: 5.3 ק"ג, 1.56 ק"ג ו־0.23 ק"ג (בהתאמה).



הנתונים מעודדים תשומת לב לא רק למרכיבי התפריט, לכמותם ולערכם הקלורי אלא גם לאופן צריכתם - מהירות האכילה שמעידה גם על לעיסה טובה של המזון בחלל הפה. כיצד משפיעה מהירות האכילה על הכמויות שאוכלים? בלוטות הרוק שבחלל הפה מפרישות נוזל המתחיל את הפירוק הכימי של המזון. התהליך נעזר גם בלעיסת המזון על ידי השיניים ובערבול שלו על ידי הלשון, וכך הוא מתרכך ומוכן לבליעה. לעיסה טובה ואטית תשפר את הפירוק הכימי והפיזי של המזון ותיטיב עם המשך העיכול.



המזון מגיע לקיבה דרך הוושט ולאחר כ־20 דקות נשלחים אותות עצביים אל המוח המאותתים על שובע. אכילה מהירה מובילה לכך שבזמן זה כמות האוכל שתגיע לקיבה תהיה גדולה בהרבה מאשר באכילה אטית, אבל תחושת השובע פחותה, דבר שיכול לגרור אכילה בכמויות גדולות יותר.



הקיבה היא מעין כיס בצורת אגס בנפח של כ־50 סמ"ק. היא יכולה להתרחב עד פי 30 מגודלה. שרירי הקיבה חזקים ומערבלים את המזון. מיצי הקיבה עשירים בחומצות ובאנזימים הזורמים לחלל הקיבה מבלוטות המרפדות אותה, כ־2.5 ליטרים ביממה, עד להיווצרות עיסה סמיכה. העיכול נוח וקל יותר אם האוכל נלעס היטב ובכך מסייע לספיגה של החומרים המזינים.



גם בישראל



המחקר הזה אינו הראשון בנושא. הקשר בין מספר הלעיסות וקצב האכילה להשמנה ולסוכרת סוג 2 נבחן במחקרים רבים. מחקר שהשתתפו בו כ־9,000 אנשים מבוגרים, יפנים אף הם, מצא כי אכילה מהירה הובילה לעלייה של 30% בסיכון לתסמונת מטבולית בהשוואה לאכילה אטית יותר. במחקר יפני נוסף, שפורסם בשנת 2011, נמצא כי אכילה מהירה מדי עלולה לגרום לעלייה במשקל. החוקרים בחנו נתונים של 529 גברים שעברו בדיקות בריאות תקופתיות בשנים 2000 ו־2008. נמצא כי בכל קבוצות הגיל האכלנים המהירים נטו להשמין יותר.



מחקר שנערך ב־2014 בקרב 20 אנשים שמנים או בעלי עודף משקל בחן תחושת רעב לאחר ארוחות שנמשכו חמש דקות לעומת כאלו שנמשכו 30 דקות. נמצא כי אכילה אטית יכולה למנוע אכילת יתר. אומנם הנתונים הוצגו על ידי חוקרים מיפן, אבל נראה כי הם תואמים את ההתנהלות שלנו, הישראלים. גם אצלנו אוכלים מהר, מזרזים את הילדים לסיים את ארוחת הערב ואת המלצרים במסעדות להגיש את המנות. ללא ספק, יש לנו מה לשפר.



בילדותנו חונכנו כי “אין משיחין בשעת הסעודה פן יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה". ואכן, מהגרון מתפצלים שני צינורות הצמודים זה לזה, האחד קנה הנשימה, שמוביל אוויר לריאות, והאחר הוושט, שמוביל מזון לקיבה. בגרון נמצא סוגר המווסת בין הבליעה לנשימה. אומנם אין לדבר בזמן לעיסת המזון ובליעתו, אבל בהחלט מומלץ לשוחח בזמן הארוחה.



הגישה העכשווית, עם זאת, מעודדת שיחה במהלך הישיבה סביב שולחן האוכל. במחקרים שבדקו את הנושא נמצא כי במשפחות שנוהגות לאכול יחד הילדים סובלים פחות מעודף משקל. הארוחות המשפחתיות מקדמות את הבריאות במספר מישורים: מעלות את הסיכוי לתפריט איכותי, מאוזן ומגוון, ומפחיתות צריכת מזונות לא בריאים. הארוחות הללו אף מצמצמות את הסיכון לעודף משקל ולהפרעות אכילה.