רוצים לעזור לילד עם מגבלה? עשו זאת ברוחב לב

הטור הזה הוא על חמלה ורחמים. חמלה, תגידו, היא אחת המידות החשובות שאדם ניחן בהן משחר ילדותו. רחמים, תגידו, הם הדבר המהותי ביותר הנדרש כדי להחזיק חברה שפויה. אלמלא היו רחמים בעולם, מה ואיפה היינו. צודקים. לא אומרת שלא. רק מזכירה שלרחמים יש צד נוסף. צד משחית, צד מלכלך. צד שמטפח מפלצות. כזה שאומר: “מפלצת קטנה זה לא דבר מזיק. מסכנה. היא רק מפלצת קטנטונת”. אלא שמפלצות קטנות דינן להפוך למפלצות גדולות. אם לא עושים מעשה רדיקלי, שום דבר לא ישנה את מטענן הגנטי, וחמלה ורחמים – עוד ההפך.
 

לר’, שאני מכירה מגיל צעיר מאוד, יש מוח מבריק, זיכרון בלי סל מיחזור ופה גדול. “144”, נהגנו לכנותו בפניו ושלא בפניו, על שום ידיעותיו המופלגות בזוטות כמו גם בדברים שברומו של עולם. כילד, לא נהג לברור בין עיקר לטפל, בין מותר לומר לאסור לומר, וכן – בין מותר לעשות לאסור לעשות. כי ר’, לצד מעלותיו השכליות, נולד עם פגיעה פיזית. הודות להשקעה של משפחה מסורה ועבודה אינטנסיבית שעשו איתו, צד אחד של הגוף הצליח לפצות על קשייו של הצד השני הפגוע, כך שר’, למעשה, יכול היה לעשות כל מה שרק ירצה. אבל ר’ לא רצה, מאז שהיה קטן. “מסכן, קשה לו”, נהגנו לומר כשהיינו ילדים. “נוותר לו”.
 

בחוכמתו ובחושיו החדים, ר’ זיהה את הפוטנציאל הגלום ברחמים ובחמלה. פעם יצאנו כולנו לסרט. ישבנו, תלמידי כיתה ח’, בשורה האחרונה של בית הקולנוע במרכז ירושלים. לא הספקנו לראות אפילו את התשדירים של “פרסום ריבלין”, והופ, ידו החסונה לפתה את ידי והניחה אותה על אזור החלציים שלו. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את הבושה, הגועל, המבוכה והעלבון שהרגשתי. משכתי את ידי והמשכתי לבהות במסך הגדול. לא הישרתי אליו מבט. העברנו את זה כאילו לא קרה דבר. הוא מסכן. קשה לו. למסכנים אסור לומר משהו שימסכן אותם יותר מכפי מסכנותם הטבעית. ככה לימדו אותנו הרי, לא? 

משהו בתוכי ידע שזה לא בסדר. שאני צריכה לעצור אותו. לתפוס אותו לשיחה שאומרת: אתה לא מסכן. אל תרשה לעצמך דברים שאחרים לא היו מרשים לעצמם. לא עשיתי את זה. עשיתי כמו היתר: כשכולם אספו עצים לל”ג בעומר, הוא היה פטור. כשביקשו ממנו לשמור על העצים, הוא הלך הביתה. כשנהג בגסות כלפי מישהו אחר, ויתרו לו. ר’ היה פטור קליני. הוא היה עטוף ברחמים כמו ניילון נצמד שבודד אותו מאמות המידה הבסיסיות ביותר.
 

והנה חלפו כמה עשורים, ומוחו של ר’ גדל אפילו יותר. גם מכסת הזיכרון שלו התרחבה. ועם אלה פיו, שאינו יודע מתי לחדול. ור’, כך רצה הגורל, הוא חבר באחת מקבוצות הוואטסאפ שבהן אני חברה - קבוצות שמשמרות את הילדות. על הזיכרון המתעתע ומה הוא בוחר לספר לנו ובאילו שעות של היממה ושל החיים, כתבו כבר גדולי היוצרים. משהו בקבוצות הוואטסאפ האלה, שאוסף חברויות נושנות ומקבץ אותן תחת אכסניה אחת, מוסיף שכבה לעסק הזה, של הזיכרון. כי יחד עם ההתרפקות, מגיעות גם אמיתות שלא אהבנו להתבונן בהן באומץ. 
 

ור’, הבנתם לבד, לא עוצר. הוא חבר בתנועה לאומית די גדולה, וממחזר את דפי המסרים שמתפקדיה נוהגים לשלוח זה לזה. הוא מרבה לגדף את מי שהוא מכנה “המשתמטים”, נכנס פרונטלית בחבריו לקבוצה, כלומר חברי הילדות שלו, שנחשדים בעיניו כשמאלנים. האחד היה לוחם ביחידת מסתערבים וראה הרבה יותר מדי דברים, האחר קצין, האחרת מדריכת נוער בסיכון וכהנה וכהנה אנשים שתרומתם למדינה אינה מוטלת בספק. בשונה ממנו, אגב, שבחר לעשות קריירה מהעובדה שיש לו מגבלה גופנית. וזו קריירה ענפה מאוד. כי לר’ מותר הכל. בדיוק כמו היד שהניחה את היד שלי על אזור החלציים שלו בלי להרגיש לרגע שמשהו לא תקין פה. 
 

“למה את מתכתשת איתו? למה את מעמידה אותו במקום?”, אמרו לי חברים משותפים לא מזמן, ברגע אחד שבו הגדיש מבחינתי את הסאה. “עזבי, הוא מסכן”. ואז הבנתי, והנה התשובה שלי לחברים ולעולם: ר’, כמו ילדים רבים, אינו ראוי למידת רחמים גדולה משל אחרים. כשהוא היה קטן אמרנו: “מסכן. נוותר לו”. וכך התמדנו והתמדנו. 
 

הוא לא אשם בעובדה שגדל להיות מה שהוא. רק אנחנו, כי המסכנות היא בעיני המתבונן. רוצים לעזור לילד עם מגבלה? תעזרו ברוחב לב. אל תנציחו את הנכות שלו. יתרה מזו – אל תהפכו אותו למה שהוא לא. זו, לטעמי, חמלה אמיתית. חמלה מדודה. לא אוטומטית. 

עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 13)
 

ני יודע שיש המון אנשים בכל העולם שממש אוהבים את "הארי פוטר". אצלנו בבית יש חובבים אבל לא מכורים, כך שאני רק יכול לשמוח בשביל המכורים שזה מה שעשו בשבילם ישי קופרמן ועמיחי ינקלוביץ’: הם ישבו וכתבו ספר שיש בו כמה עשרות חידות, רמזים ותשובות מפורטות למי שממש מכירים את הסדרה ואת כל הסודות של "הארי פוטר". בספר, שיש בו גם איורים של אלחנן בן אורי, ארבע רמות של חידות: קלה, בינונית (“מוגלגים לא יצליחו, אך סקוויבים כן”, הוא כותב), קשה (“למי שנולדו למשפחה מוגלגית, אך מצליחים לעשות קסמים”) וקשה מאוד (“לטהורי דם”). אני עכשיו מצטט את אמא שלי, שאומרת: “כמי שמעולם לא אחזה בשרביט, מדובר בקסם אמיתי”. 

"רידל איש חידה" מאת ישי קופרמן ועמיחי ינקלוביץ', איורים: אלחנן בן אורי, הוצאת 

 

מוסים, אוגרים, ברווזים, צבים, מקלונאים ועוד בעלי חיים ממשפחות שונות מחכים לילדים בני 3 עד 7 ב"פלאי החיים", מפגש חווייתי ראשון בסדרה שיוצאת לדרך במסגרת מיזם אמנותי־חברתי-חדשני והבית החדש של תיאטרון "קליפה" בכרם התימנים. בעלי החיים יגיעו מפינת החי התל־אביבית באלחריזי, וזו הזדמנות ללמוד על הרגלי המחיה שלהם, להתוודע לעובדות זואולוגיות, ללמוד על התנהגותם בטבע ובשבי ולהתחקות אחר האופי שלהם באמצעות תרגילי ריקוד בהנחיית מדריכות מחול לילדים. המפגשים בהנחיית מנהל פינת חי אלחריזי, רן שלזינגר, והשחקניות ומורות התנועה לילדים אייר בלומברג ויהלי אלימלך.