רוצים למות? להיות נכים? בסדר, אבל על חשבונכם. מי אחראי למוות מיותר מחצבת? מדינת ישראל, עם שירותי בריאות ציבורי יעילים, שנמצאת במקומות הראשונים בעולם המערבי בכמות הילדים המחוסנים, הכינה תוכנית חיסונים. אבל חלק מאזרחיה החליטו לא להתחסן. ולקחת אחריות? לא, הם לא לוקחים אחריות.
המשפחה לא מחסנת. אם הילד חולה או חס וחלילה הופך נכה, הוא מועבר למדינה, שתממן את הטיפול בו. בשלב ראשון בטיפול נמרץ בחדרי בידוד, כדי שלא ידביק את החולים האחרים ואת הצוות. ואם נשארת נכות צמיתה - הוא מועבר לטיפול שירותי הבריאות. ומי משלם, המשפחה? ממש לא. משלמת קופת החולים, שזו המדינה, שזה אתם ואני.
אם 90% מהאוכלוסייה הייתה מחוסנת, לא הייתה מתפרצת המחלה כמגיפה, גם אם היו פה ושם מספר חולים בודדים. בואו נבהיר: משפחה שלא מחסנת, בגלל אמונה או פרינציפ או כת או fake information (לפעמים גם של רופאים נאורים), מסכנת את ילדיה בהידבקות במחלה.
חצבת זו מחלה מאוד מידבקת, הגורמת למחלת חום, פריחה אופיינית, חולשה, אודם בעיניים. הרוב אומנם מחלימים ממנה, אך למיעוט נגרמות לקויות ונכויות נוירולוגיות קשות, וחלק מהילדים נפטרים. כמו אותו מקרה טרגי שקרה לאחרונה בירושלים. מדובר במחלה שיש לה חיסון יעיל. היא כמעט מוגרה מהעולם והייתה נעלמת כמו מחלות אחרות בזכות החיסונים, אם כולם היו מקבלים אותם.
בחלק ממדינות ארצות הברית ילד לא נכנס לחוגים, לגן או לבית הספר אם אין לו פנקס חיסונים מסודר. למה שלא ננהג באופן דומה גם בארץ? יש לחוקק חוקים שימנעו מילדים שלא חוסנו להיכנס למוסדות החינוך. האם חופש הבחירה הוא גם חופש ההדבקה?
אני בעד חוק. חוק שאולי אינו פלורליסטי ולא ממש הוגן. ואולי הוא הוגן ביותר: משפחה שלוקחת על אחריותה לא לחסן את ילדיה, והיה והילד נדבק במחלה - שירותי הבריאות הציבוריים (המדינה וקופות החולים) לא יממנו את הטיפול בו. לא בזמן המחלה ולא בסיבוכיה לאורך כל שנותיו, אם חס וחלילה יהיה נכה. משפחה לוקחת על עצמה את האחריות לא לחסן? שתיקח את האחריות עד הסוף. על חשבונה ולא על חשבוני.