החיוך. המתח של שרירי הפנים. הדופק המואץ. האדמומיות בלחיים. כאב הלב של הפרידה. ללא ספק, אלה סימני האהבה. ובאהבה, כמו באהבה, נעלמים מן העין כל הפגמים, וכל מה שממלא את הלב ואת הראש הוא הפנטזיות על הרגעים הקסומים יחד, ההתרגשות לקראת המפגש הבא, התחושה שגורמת לעולם להיות מקום יפה יותר.

רק לפני שבועות ספורים נחמץ לבי לנוכח אחד ממסעות הפרסום המתועבים לטעמי, כזה שמספר לנו שכל האכזבות והכישלונות בחיינו ייעלמו אם רק נפתח את הארנק שלנו במסע קניות מנחם באחד הקניונים. אבל כעת אני ניצב כאן כשרק  אלף שקל (227 אלף לגרסה המאובזרת) מפרידים ביני לבין אהבה אמיתית ומנחמת, מנותקת מן המציאות ומנתקת ממנה, מחייכת אלי עם עיניים ענקיות ופרצוף חמוד של קוקר ספאנייל, קוראת לי לזנוח את הכל ולצאת איתה לסיבוב נוסף.
כשמאוהבים, כך למדתי, הראש פתוח לקבל רעיונות עמוקים, להתלהב מהם ולרצות לחלוק אותם. לכן קבלו בבקשה את משפט השבוע שלי, שאותו אמר לאחרונה אדם חכם לחבר שלי: "אתה לא מספיק גדול כדי לעשות מעצמך קטן", הוא אמר לו, מוכיח אותו על כך שצניעות מוגזמת היא בעצם סוג של יהירות. אז במקום לכתוב "כבר נהגתי בשתיים- שלוש מכוניות בחיים שלי" אתקרב קצת יותר למספר האמיתי - בטח אי שם בגזרת ה־ 800 , מתוכן כמה עשרות מכוניות חלום. ואחרי כל אלה - ולו לטובת הגילוי הנאות, אומר שאני מאוהב במיני החדשה־חדשה, אפילו בגרסת חמש הדלתות שלה.

מיני, מותג הלייף־סטייל מבית ב.מ.וו, הוא סי פור יוצא דופן בעידן הנוכחי של תעשיית הרכב,  מותג שנשען על עיצוב היסטורי אבל ברא את עצמו מחדש סביב נארטיב מודרני שלא באמתהתקיים במהדורה ההיסטורית שלו. לא נלאה אתכם בסיפור כולו, אלא רק בשני פרטים חשובים: ראשית, תמצית הסיפור של מיני היא, בשתי מילים, "כיף חיים". ובמשפט שלם: מוצרים מעוצבים בעיצוב עגלגל ומשמח אשר מהונדסים כך שיספקו הנאה מרבית מן הנהיגה בהם.
שנית, מיני המודרנית מציעה מגוון רחב מאוד של גרסאות מיוחדות ודגמים שונים, שרובם מבוססים על פלטפורמה עיקרית אחת וכולם תומכים במהות המותג כפי שתוארה לפני רגע. הדור החדש והשלישי במספר של "מיני החדשה" מבוסס על פלטפורמת UKL החדשה של ב.מ.וו, שעליה בנויה גם "סדרה 2 אקטיב טורר", מכונית ההנעה הקדמית הראשונה בתולדות ב.מ.וו. בעתיד הלא רחוק, כאשר יוחלפו כלל דגמי החברה בדגמים חדשים, גם הם יתבססו על פלטפורמה זו.
לפני כחצי שנה נהניתי מאוד לנהוג בגרסת קופר S של מיני האצב'ק, בעיני המיני המוצלחת מאז ומעולם, ובין השאר נהניתי במיוחד ממנוע ה־ 2.0 ליטר מוגדש הטורבו החדש של ב.מ.וו, שמספק קרוב ל־ 200 כ"ס ושפע של מומנט כבר מסל"ד אפסי.
החידוש בגרסת חמש הדלתות הוא כמובן שתי הדלתות הנוספות שלא הוצעו בגרסאות קודמות של מיני, ואין צורך להזכיר את "קלאר במן" המשונה במקצת עם "דלת ההתאבדות" הלא באמת שימושית שלה, או את "קאנטריר מן", שהיא גרסת קרוס־אובר מוגדלת ונבדלת ולא באמת גרסת חמש דלתות להאצ'.
"קאנטרימן" היא באמת מכונית מוגדלת ומר רווחת יחסית (שהקדימה את זמנה), אבל היא אפילו לא מתיימרת להציע חמישה מקומות ישיבה, בעוד גרסת חמש הדלתות שבה עסקינן היום בהחלט מבטיחה להיות כזאת, אבל לא ממש מקיימת.
כתוצאה מכך שופר מאוד המרחב הפנימי מאחור, וכעת הוא באמת מאפשר לשני מבוגרים לשבת שם ברמת נוחות טובה, וגם נפח תא המטען גדל משמעותית לאחר שנוספו לו 67 ליטרים. העיצוב החיצוני לא נפגם כתוצאה משינוי הפרופורציות, ונותר מתוק־מיני עם כל המאפיינים האופייניים למותג, החל מן ה"גג הצף ועד לפנסים העגולים שתוחמים פרצוף מחייך. מתוקה, זה ברור, עגלגלה ומנופחת ועליזה למראה - ובכל זאת מיני משדרת גם תחושה ברורה ואמיתית של מכונית פרימיום.
עיצוב הפנים כמעט זהה לזה שבגרסת שלוש הדלתות, עם אותו מסך מולטימדיה שתופס את מרכז הדאשבורד, לוח השעונים הקטן שנדד אל מעל לגלגל ההגה, והמחוונים הלא טובים של דלק וחום שמוצגים בתצוגת נורות לא נעימה בצדי לוח השעונים.
בכלל, מיני לוקחת לקיצוניות את הקונפליר קט ההכרחי בין עיצוב מתוחכם ומתחכם לבין שימושיות, והיא מוטה באופן ברור ומוחלט לטובת העיצוב. רוב החומרים (למעט כמה מתגים ומנופים) איכותיים ביותר ומעבירים תחושת פרימיום ברורה, ועיצוב הפנים מושקע וניכר בו שנבנה באהבה רבה ועם המון תשומת לב לפרטים.
אלא שחלק מן החוויה, כך כנראה סבורים מעצבי מיני, נוצר דווקא בגלל, או בזכות, הקפדה על צפיפות מכוונת בתא הנהג, וזו מבוצעת באמצעות הקימורים השונים שגורמים לתחושת אינטימיות רבה בקוקפיט.
התוצאות, בין השאר, הן שאין מקום להניח טלפון נייד, או תיק קטן, או חפצים אישיים, אין תאים סגורים למעט משענת היד הלא נוחה, והמרחב הפנימי לקוח מן העולם שבין מיני לסופר־מיני במקום זה שתואם יותר את הממדים החיצוניים של המכונית, כלומר בין סופר־מיני למשפחתית קטנה.
גם החידוש - המושב האחורי המרווח יותר וסט הדלתות שמאפשר גישה נוחה למושב הזה - פחות שימושי מזה שמקובל במכוניות אחרות בגודל דומה. הדלתות עצמן קצרות, וזווית הפתיחה שלהן מוגבלת, לכן פחות נוח להיכנס אל המושב האחורי ולצאת ממנו.
הטענה שלמכונית הזאת יש מאחור מושב שלישי, מרכזי, נכונה עובדתית אבל לא מועילה מעשית, מכיוון שתעלת ההילוכים הגדולה והמושב הצר מאפשרים, במקרה הטוב, רק להוביטים צעירים לשבת שם. נפח תא המטען הוגדל אומנם לממדים כמעט סבירים, וכעת אפשר סוף־סוף להניח שם כמה שקיות מהסופר, אבל עדיין מדובר במקום שלא יקלוט לתוכו עגלת ילדים ללא מאבק.
אחרי שמניתי אחת לאחת את רוב מגרעותיה של המכונית הזאת, וכבר ברור ששימושיות היא לא הצד החזק שלה, אחזור ואומר שכל אלה רק מחזקות את ההתאהבות במכונית הזאת, ומוכיחות עד כמה היא תלושה מן המציאות ומנותקת ממנה. למיני החדשה ישנו המרכיב הסודי, המכשף, שגורם לך לרצות לנהוג בה עוד ועוד ולא לעשות כמעט שום דבר אחר.
לנוחותכם אכתוב כאן את מרכיבי המתכון שממנו היא עשויה, אבל לא את הוראות האפייה: נוקשות מדויקת מאוד של המתלים, עם מהלך קצר, מעט מאוד נכונות לגלגול גוף, והתנגדות נמרצת להעברות משקל. היגוי מאוד מרשים, מעט קל מדי אבל מדויק ובעיקר חד מאוד, עם נכונות מוחלטת להיכנס לכל פנייה בכל מצב ולשמור באדיקות על הקו בתוך הפנייה.
תחושה חסרת תחרות (בפלח השוק הזה) של דיוק מכני בכל תנועה של המכונית ובתפעול של כל מתג, נוקשות מוחלטת של המרכב, ורמה גבוהה מאוד של שיכוך רעשים שתורמת לתחושת הפרימיום. תנוחת נהיגה טובה, אומנם נמוכה, וישיבה בתוך המכונית ולא "עליה". מנוע אדיר, ומתוק, ונעים מאוד לשימוש, ונטול רעידות, וחזק גם במהירויות חניה וגם במהירויות שגורמות לשדרני טלוויזיה לצקצק בלשונם בצדקנות מוגזמת.
ומעל לכל: תחושה "קארטינגית" שנובעת גם מנוקשות המתלים וגם מזוויות הגלגול המינימליות של כלי רכב שהונדס כדי לגרום לך לחייך אפילו בזמן המתנה לרמזור ירוק. העניין הוא שאת כל התיאור הזה אפשר לגזור ולהדביק גם בכתבה שמתארת את גרסת שלוש הדלתות, וכולנו הרי התכנסנו כאן כדי לדון בחידוש, לנסות להבין מה ההבדל בינה לבין הגרסה המוכרת.
החדשות הפחות טובות הן שיש הבדל בין הגרסאות, וגם בלי לנהוג בהן אחת לצד האחרת, אני מעריך שמדובר בנטייה מורגשת יותר להעברות משקל מצד לצד. החדשות הטובות הן שהארכת בסיס הגלגלים מיתנה מעט את התזזתיות של המכונית, ואף על פי שזה בא מעט על חשבון הכיף - זה גם משפר את הדיוק הכללי ואת היכולת לקחת קווי נהיגה נכונים בדרך מדויקת יותר.
המכונית שוקלת כ־ 45 ק"ג יותר, וזה כמובן פחות טוב, אבל בתמורה אפשר כעת לקחת את הילדים ולגרום גם להם לחייך (או לפלוט), ואפ־ שר לשתף בחוויית הנסיעה גם זוג חברים נוסף, עניין לא מאוד מעשי בגרסת שלוש הדלתות.
מיני המודרנית מציעה מגוון רחב של דגמים. צילום: גיל מלמד

אופי הוא לא המצאה
טוב, לפחות בשלב הסיכומים הגיע הזמן לשים את הכל על השולחן ולומר את הדברים בצורה בהירה וברורה: מיני החדשה היא מכונית לסוציומטים שאוהבים את עצמם, ויותר מכל אוהבים לנהוג ונהנים מזה.
תמורת האהבה הצרופה הזאת צריך לוותר על הרבה, ובעיקר על כסף, נוחות ושימושיות. שתי הדלתות האחוריות לא באמת נועדו לא־ פשר גישה למושב האחורי אלא להוות טיעון
במהלך מו"מ שלפיו מדובר לכאורה במכונית "משפחתית". רק כך אפשר להכניס את מיני בבתים רבים אל רשימת האפשרויות, בעת הדיון על רכישת המכונית הבאה.
בתור קו הגנה שני אפשר להציע את המכונית הזאת לאישה, כמכונית שנייה בבית, ולספר לה שבמושב האחורי מותקנים תופסני איזופיקס לחיבור שני מושבי בטיחות לילדים.
התסריט, מכאן והלאה, יכול להתפתח לשני כיוונים מנוגדים: האישה תהיה מאושרת, מפני שאי אפשר שלא להיות מאושר כשנוהגים במיני החדשה, הזוגיות תפרח, ומדי פעם יוכל גם בן הזוג לקבל סיבוב. באופציה ב' תהיה אומנם פרידה, אבל מי שיזם את המיני יקבל אותה (ורק אותה) במסגרת חלקו בהסכם, וגם זה יכול להיות דיל לא רע.
מיני קופר S החדשה, בגרסת החמש דלתות, מוכיחה שוב שאופי הוא לא המצאה, ובטח לא של מכוערות.