לא מוותרות: הנשים שחותרות נגד הסרטן

לא מדובר בנשים צעירות, אלא בכאלה שעד לפני כמה שנים אפילו לא היו ספורטאיות, אבל היה זה סרטן השד שלימד אותן דבר חדש בחיים. מחקרים בעולם סיפרו שהחתירה עוזרת לנשים שעברו במהלך הטיפול המתיש ניתוח לכריתת בלוטות הלימפה וסבלו מבצקות בידיים. "הגעתי לפה עם כאבי תופת", מספרת עירית גל, מבנות החבורה. "החתירה שחררה אותי לגמרי. היום אני מסוגלת לעשות את הפעולה הזאת".

 

עירית שמה את היד מאחורי הגב בקלות ראויה לציון. רוזי סלע, שרואה את חברתה במופע גמישות, ממהרת לתת קונטרה. "אני יכולה עם שתי הידיים ומשני הצדדים", היא מדגימה.

 

עד לפני כמה שנים הן לא הכירו. כל אחת התמודדה לבד עם המחלה. "למי אין דיכאון?", עירית שואלת וממהרת לענות: "אתה קם בבוקר, מבשרים לך כזו בשורה ואתה רואה את התסריט הכי גרוע... נפרד מכולם".

 

הלן גל, מהחותרות הנלהבות, מספרת איך עברה בעקבות ההודעה הדרמטית גירושים לא קלים. "בעלי אז שאל 'איך אני אסתדר?'", היא אומרת בחיוך מריר. "לי יש סרטן והוא מתלונן... אמרתי לו 'פאק אוף, רק לך מכאן'. לא הייתה לי שום תמיכה".

מירה, שבעברה ניהלה את להקת המחול בת-שבע, שמעה מחברה על קבוצת החתירה לנשים שעברו את המחלה, או נמצאות בתהליך החלמה. היא אמנם הייתה כבר 15 שנה אחרי, אבל אמרה שקודם כל זה בשביל הספורט.

 

לעירית ההצטרפות לחבורה הייתה קשה. היא הגיעה עם המון חששות. "מהרגע הראשון לא הלכתי לקבוצות תמיכה ואיך שגמרתי את הטיפולים רק רציתי להיות בריאה", היא מספרת. "היה בי רצון גדול לשים קו ולהגיד שלא הייתי שם בכלל. תבין שבתקופה של הכימותרפיה עשיתי עבודות קרמיקה, כי היו לי בעיות בידיים. עבודות מדהימות. גם היום שואלים למה אני לא חוזרת ואני לא מסוגלת. לך תסביר שזה מזכיר לי את המחלה. כשבאתי לפה חשבתי: 'אני אהיה עם נשים שיזכירו לי כל יום?' ואז עברתי מהפך. הגעתי למסקנה שזה עושה דווקא טוב. זה מחזק ונותן כוחות ומראה לך לאן אתה מסוגל להגיע, ודבקתי בגישה הזו".

 

הלן מודה שלה זה היה קשה, אבל דווקא מצד אחר. היא במקור מאוסטרליה, נמצאת בארץ הרבה שנים, אבל מאחר ועבדה בחברה אמריקאית עד היום, העברית שלה לא מי יודע כמה. בנותיה תמיד נדנדו על העובדה שאין לה חברות ישראליות. הלן קראה על קבוצת החתירה ב"ג'רוזלם פוסט" וחשבה שזו הזדמנות מצוינת להתערבב עם הצבריות. היא ראתה בעיתון את השם של אידלס, חיפשה אותה ב-144 ויצרה קשר. כשביקשה להצטרף, רוזי אמרה לה שמעכשיו היא איתן ולא עוזבת לשום מקום. "אני גם לא מתכוונת", הודיעה להן כשישבנו.

 

הקבוצה יוצאת לאימון. חמש בנות, וכמה נעדרו: אחת פצועה, אחת בחו"ל ואחת חזרה לה המחלה. "אנחנו כל הזמן נמצאות בתמונת המחלה", מעדכנת מירה. "אז נכון שיש לשותפה שלנו עוד חברות, אבל אנחנו היינו בסירה הזו וכשאנחנו אומרות  'את יכולה לעשות את זה', אנחנו מדברות מהניסיון. יש פה בנות שעברו את זה כמה פעמים, זה אחרת".

   "זו המחויבות הכי יפה שיש לי בחיים", קבוצת החותרות על הירקון. צילום: אריאל בשור
 

הן הפכו לקבוצת תמיכה מבלי שהתכוונו. יש כאלה שכבר שנים לא סובלות מהמחלה, אבל חיות אותה יום יום. "אני אף פעם לא ברחתי מהסרטן והוא אף פעם לא ברח ממני", משוכנעת רוזי סלע. "לפעמים הוא בסלון, לפעמים בקצה המסדרון, אבל הוא דייר קבוע אצלי. בזכותו קיבלתי הרבה תובנות חדשות על החיים. אני לא מתעצבנת משטויות, אני כן תומכת בנשים. הוא שם אותי בפרופורציות".

בזמן החתירה רוזי בוחרת לשתוק. היא מתרכזת במשטר הנשימות ובעבודה הפיזית, הקשה. בתחילת הדרך הן הגיעו לגשר הראשון בירקון ושפכו לאגר; היום הן מסוגלות להגיע עד לנקודת שבע התחנות, הרחוקה. 

 

הרוח החיה בסירה הייתה ונשארה מירה אידלס. היא גם אוהבת לדבר במהלך החתירה. מספרת אנקדוטות משעשעות, מיידעת את חברותיה על הרצאה ששמעה עם בעלה. לפעמים הבנות מבקשות ממנה לשתוק, אבל זה לא מפריע לה לשטף. "מה שראינו מקודם הייתה אנפת בקר", היא מספרת על העוף היפהפה שפגשנו במהלך השיט. "בהתחלה חשבתי שזה עגור, אבל כשהוא החל לעוף ידעתי שזו אנפה... יש לי מגדיר ציפורים, אבל הבעיה שכל פעם שאני מביאה אותו, כולן מתנפלות עליו".

 

למרות ההיכרות בגיל יחסית מבוגר, יש אווירה ממש טובה בתוך החבורה. הן מבלות בבתי קפה, בחנוכה הן אצל הלן. כששתיים חגגו יום הולדת, חברותיהן תלו מעל אחד הגשרים שלט ענק "גשר המלכות"; וכשיש תחרויות, ויש כאלה, הן יוצאות יום לפני לבית מלון, העיקר להיות ביחד.

 

"הספורט הזה מוציא מאיתנו הרבה", עירית משוכנעת. "ראית אותנו באימון רגוע, אבל לקראת התחרות אנחנו מרביצות אימונים עם הרבה אדרנלין. לי ספורט היה משהו זר לחלוטין. אי אפשר היה להוציא אותי בשעה כזו מהמיטה".
 

פעמיים בשנה יש תחרויות לסירות דרקון, שהן סירות סיניות מסורתיות, עניין של אלפי שנים. מקום לעשר חותרות ולמתופף שיושב מלפנים ונותן עם תוף גדול את הקצב. תחרות אחת נערכת במהלך קרנבל ססגוני בירקון והשנייה בכינרת. בקבוצת החותרות יש כעשרים נשים, שתי סירות. מעט מדי. מירה משוכנעת שמכל אלפי החולות, צריכות להגיע הרבה יותר.

 

"זה המסר שאנחנו רוצות להעביר", ביקשה. "אנחנו רוצות שעוד נשים יבואו, שאפשר יהיה לקיים כאן תחרות. הגורם התחרותי ממריץ ועוזר. בזמנו כשתמכתי בנשים חולות הייתה אישה שאמרה 'אני לא אגיע לבר המצווה של בני'. פגשתי אותה ולא הצלחתי להוציא אותה מהדיכאון. היא באמת נפטרה לפני בר המצווה. חלק מהעניין הוא פסיכולוגי".

 

זוהר נוינר, ממרכז דניאל לחתירה, מספר שהם בקשר עם קופות חולים ורופאים אונקולוגים, במטרה להביא עוד נשים לפעילות המימית. יש להם מספיק סירות, 14 במספר, אפשרות להפעיל 140 חותרות. "המטרה היא לפתוח כמה שיותר קבוצות", אמר.

אחרי הגשמים החזקים שירדו בתקופה האחרונה הירקון לא נראה אטרקטיבי במיוחד. צבעו חום בוצי. רוזי מספרת שכבר צלצלה פעם לעירייה וביקשה שינקו את מגרש המשחקים שלהן. מישהי צחקה ואמרה שראש העירייה, רון חולדאי, בטח שחה בנחל אחרי שקיבל ים של זריקות טטנוס. אבל כולן מסכימות שזה המקום בשבילן. "זו המחויבות הכי יפה שיש לי בחיים", רוזי משוכנעת. "אני לא מוותרת על הפעילות הזו".

 

עירית ממשיכה בקו הרומנטי. "אנחנו לפעמים חוזרות בערב, בשקיעה, כשהציפורים באות לישון, במיוחד הקורמורנים. העץ נהיה שחור מקורמורנים וכל העופות וזה פשוט מדהים. לא תיארנו את המקום ככזה. לפעמים אנחנו חושבות שאנחנו בחו"ל. זה מנתק אותך לשעה מכל מה שקורה. אני חוזרת הביתה ומספרת מה ראיתי ואנשים לא מאמינים שיש כאן כאלה דברים".

 

נעמה מינץ, מבנות החבורה, פיזיותרפיסטית במקצועה, עושה להן בדרך כלל טיפול קצר אחרי, מחזירה אותן לכשירות, ככה זה פעמיים בשבוע. "לדבר איתנו היום על דיכאון זה משהו מהעבר הרחוק", היא מסבירה.

 

תמיד אמרו שמתוך תשע שנים אחת חולה במחלה הארורה, היום רוזי אומרת שהמספרים גדלו לאחת משבע. גם היום, כשהיא "נקייה", רוזי ממשיכה ללוות חולות, לא עוזבת אותן עד שהן נרגעות. "לא נפטרים מהסרטן", אמרה. "הוא נכנס לדי.אן.איי, אבל כן, אנחנו מתמודדות איתו".