שאלה של חיים ומוות: המתת חסד - להיפרד בכבוד או הזמנה לרצח?

זהו אינו מכתב התאבדות, אלא קריאה לעזרה, לפחות כך פירש אותה בית המשפט. אחרים עשויים לומר שמדובר בהזמנה לרצח. החולה שכתב את הבקשה, בשנות הארבעים לחייו, מחלת ניוון שרירים סופנית, הגיש את התצהיר לבית המשפט, ובחודש שעבר, בפסק דין תקדימי שניתן בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, אישר השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב את הבקשה.


ימים ספורים לאחר מכן החולה, ששמו אסור לפרסום, נותק ממכונת ההנשמה, או ליתר דיוק, בוצעה "הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה ושל ריכוז החמצן מהמכונה עד ל־21 אחוז, ריכוז של החמצן באוויר הרגיל", עד שעיניו נעצמו לעד. 

 

פסק הדין הזה, שהותר לפרסום בשבוע שעבר, החזיר לכותרות את  הדיון הציבורי־חוקתי בסוגיית המתות החסד בישראל. אמנם ב־2005 התקבל "חוק הנוטה למות" שלפיו חולה יכול להימנע מטיפול רפואי מציל חיים במקרה שתוחלת חייו נמוכה משישה חודשים. אך במקרה של החולה הנוכחי החלטת בית המשפט היוותה צעד נדיר כי לא הייתה הערכת זמנים כזו לחייו, ולכן החוק לא חל עליו.

המתת החסד הראשונה בישראל בוצעה ב־1998, המבקש היה איתי ארד, טייס קרב כבן חמישים שחלה בניוון שרירים ונעשה משותק בארבע גפיו. הוא תקשר באמצעות תנועות עיניים וביקש למות. בית המשפט אישר את בקשתו, ופרופ' אבינועם רכס, נוירולוג המכהן כיו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית, הסכים לבצעה. שבע שנים אחר כך, ב־2005, חוקקה, כאמור, הכנסת את חוק "חולה הנוטה למות", שאמנם אישר לרופאים להימנע מלתת טיפולים מאריכי חיים למי שנותרו לו עד שישה חודשים לחיות, אך בה בעת אסר על המתת חסד אקטיבית.


בקיץ האחרון אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה תיקון לחוק שהגיש ח"כ עופר שלח (יש עתיד), ולפיו רופא יוכל לרשום לחולה הנוטה למות מרשם לתרופה ממיתה. המודל היה מדינת אורגון שבארה"ב, שבה קיים חוק דומה. לאחר שהכנסת ה־19 הצביעה בשבוע שעבר על פיזורה, עתידו של התיקון לחוק לוט כעת בערפל.

 

"באופן אירוני, חוק 'החולה הנוטה למות' הסיט את המצב לאחור", אומר פרופ' רכס. "קח, למשל, חולה בניוון שרירים, מונשם. הוא יכול לחיות יותר מחצי שנה - כל עוד יש חשמל למכונה, ולכן החוק לא חל עליו, כי הוא לא נוטה למות. אם תהיה הפסקת חשמל, הוא ימות, אבל הוא לא נחשב חולה סופני". רכס סייע לח"כ שלח בניסוח התיקון לחוק, "אך הוא נתקע עכשיו, לצערי הרב, ולא ברור מתי תהיה קונסטלציה פוליטית להעביר אותו, כי הדתיים מתנגדים לזה בתוקף רב".

 

פרופ' רכס, מצדו, חושב שהחקיקה צריכה לאפשר לנתק ממכונות מאריכות חיים באופן אקטיבי חולה שסובל ורוצה למות. "כחברה אנו לא יכולים להשאיר את זה למשפחות", הוא אומר. "לא יכול להיות שעדי טלמור ייסע לחו"ל כדי למות ולא יכול להיות שאדם ירצח בן משפחה שהוא חולה ואין לו תקווה, והוא עצמו יתאבד מפחד החוק". 

 

כך היה, למשל, במקרה של ד"ר מרדכי שטרליד, מנהל המחלקה ההמטולוגית בבית החולים קפלן. לאחר שבתו קרן חלתה בסרטן סופני וגססה תוך סבל נוראי, בלילה אחד לפני שנתיים הזריק לה ד"ר שטרליד את זריקת הרעל ולאחר מכן ירה בעצמו. מקרה נוסף הוא של  פרופ' דן ירון, בן 77, שב־1999 ירה ברעייתו שחלתה באלצהיימר ושם קץ לחייו. אלו לא המקרים היחידים. "זה לא פתרונות שאנו כחברה יכולים להסכים להם", טוען פרופ' רכס.


"הפתרון הוא חקיקה. התנועה הזו של מוות במרשם רופא מתפשטת בעולם, מדינות נוספות מתכנסות לתוך הדבר הזה. אפילו בספרד שהיא מדינה קתולית יש דיונים על זה. אנו צריכים להיות מדינה מתוקנת ומי שחושב שהחיים הם פיקדון ואסור לקצר אותם -אני אכבד את זה, אבל אני דורש שבמקביל יכבדו את הרצון שלי שאם אסבול סבל בלתי נסבל - שיעזרו לי למות".

יואל קהת נפטר לפני עשרה חודשים. לפני שמונה שנים הוא לקה באירוע מוחי ובשנתיים האחרונות לחייו סבל מאי־תפקוד כליות. הרופאה אמרו שהדיאליזה תעניק לו חודשים ספורים בלבד והוא בחר שלא לקבל את הטיפולים. "הוא עבר שני אבחונים פסיכיאטריים כדי להוכיח שהוא צלול", מספרת אלמנתו נעמי קהת.

"אפשר היה לראות עליו שההחלטה, עם האבסורד והמורכבות שבה, הקלה עליו ועל ההתמודדות שלו. לפני כן הוא היה אדם עם הרבה הומור והרבה ציניות, חלק גדול מההתנהגויות הללו השתנו בשבועות האחרונים של חייו להתנהגות רכה אוהבת וחומלת, וזה אפשר לכל בני המשפחה ולהרבה חברים להיפרד ממנו. אני יכולה להגיד שזו הייתה תקופה של חסד, אהבה וזכות גדולה, שלא הייתה מתרחשת לו היה נכנס להליכים הרפואיים. המשתנה היחיד שקבע היה שהייתה לו זכות בחירה".

יזם שינויים מרחיקי לכת ב"חוק הנוטה למות", חבר הכנסת עופר שלח. צילום: פלאש 90 
 

עו"ד יהודה מצא ז"ל סבל וגסס במשך שנה שלמה, עד שהלך לעולמו בשלהי 2010. "הייתה לו צוואה שכתב בחייו שמבקשת המתת חסד ולא הצלחתי לממש אותה", מספרת בתו גילי, "אבא שלי היה חולה שבע שנים ובשנה האחרונה גסס בייסורים. לשמוע את אבא שלך צורח 'די' זה לסבול את הסבל של החולה ולהיות חסר אונים. לסבול סבל נפשי מהסבל של החולה. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להיות בעצמי התליין". 

 

מצא לא היה תלוי במכונות מאריכות חיים, ולכן אף רופא לא הסכים לשים קץ לייסוריו ולבצע בו המתת חסד. מאז יצאה גילי למאבק ציבורי, ארגנה כנסים ואף יצרה עצומה אינטרנטית שכותרתה "חמלה בסוף החיים", הקוראת לקדם את הצעת חוק "מוות במרשם רופא". "נשבעתי שאעשה הכל כדי לשנות את החוק, ואם לא – אז את המודעות הציבורית, ולפחות בסעיף האחרון הצלחתי", היא אומרת.

 

ואכן, לאחרונה יצא לאקרנים בישראל הסרט "מיתה טובה". מדובר בקומדיה שחורה עם זאב רווח בתפקיד הראשי, שיחד עם קבוצה של חבריו לדיור המוגן, בונה מכשיר להמתת חסד עצמית כדי לעזור לחבר חולה. השמועה על המכשיר עושה לה כנפיים, והחבורה מוצפת בקשות לשימוש במכשיר. בינה דיבון, יו"ר עמותת ליל"ך, "לחיות ולמות בכבוד", מציינת גם את הסרט האיטלקי "דבש" ואת המחזה "של מי החיים האלה לעזאזל" שתורגם ומועלה בארץ, כהוכחה שהנושא עולה למודעות הציבור. 

 

"באים אלינו אנשים בריאים וצלולים בדעתם שממלאים אצלנו טופס שנקרא 'מתן הנחיות רפואיות מקדימות'", מספרת דיבון על פעילותה העיקרית של העמותה. מדובר בטופס שנקבע בחוק מ־2005 והחותם עליו מפרט מה ברצונו שייעשה, אם יהיה חולה הנוטה למות. הטופס ארוך ומפורט וכולל שורה ארוכה של מצבים ופרוצדורות רפואיות, שאותם בוחר החותם אם ירצה לקבל ובאיזה מצב. "האדם חותם על המסמך בעודו בריא וצלול, עם שני עדים, ואנחנו שומרים את זה אצלנו. לבתי החולים יש גישה למאגר", טוענת דיבון. לדבריה, כ־20 אלף אזרחים מילאו טופס כזה עד כה.

"בהלכה אין הבדל בין קיצור חיי אדם שיכול לחיות שנים ובין קיצור חיי אדם שתוחלת החיים שלו היא חמש דקות. זה רצח וזה רצח", אומר הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר. "דקה של חיים היא כמו שנה של חיים, וקדושת החיים אינה ניתנת למספור או לכימות".

 

ביחס לפסק הדין האחרון טוען הרב סתיו: "מה שבית המשפט החליט זו לא המתת חסד ממש, אלא אי־הארכה מלאכותית של החיים. כאשר מדובר באי־הארכה מלאכותית של חייו של אדם, זה כבר משהו שיש בו מקום לדון ולהתלבט. יש כאלה שיגידו שצריך לעשות כל מאמץ עד לשנייה האחרונה, אבל זו העמדה המקובלת".

 

רבני צהר אמנם תמכו בחוק מ־2005, אך מתנגדים בתוקף לתיקון של ח"כ שלח. "אין אדם בעולם הרבני שיכול לתמוך בהמתת חסד", קובע סתיו. "אני לא מכיר עמדה הלכתית שתיתן לזה לגיטימציה, גם אם אנו מלאי הבנה ואמפתיה לסבל - לא קם מי שיש לו את מד הסבל. נוסף לכך זה מדרון חלקלק, זה תהליך שאף אחד לא יודע כיצד הוא יסתיים".

 

אלא שפרופ 'רכס טוען כי דווקא מדובר בתהליך שניתן יהיה לשוט בו. "יש מעבדה עולמית שנקראת מדינת אורגון שנותנת לרופאיה מאז 1998 להוציא מרשמים למוות", הוא עונה לטענותיו של הרב סתיו. "מספר המרשמים לשנה לא עובר את ה־100 או 120 כשחצי מהאנשים שמקבלים לא משתמשים בזה, רק רוצים לדעת שאם יצטרכו יש להם. אנשים שבחורים למות באורגון הם משכילים עם ביטוח בריאות ועושים זאת רק כדי לשמור על צלם אנוש. אין שם מדרון חלקלק".
 

"אני לא יודע על כך, אבל אני חושב שיכול להיות שרופאים מפירים את החוק. אני לא יודע עליהם, אבל אני מעריך שכשאדם מתייסר מאוד והרופא אדם ליברלי, הוא נותן לו קצת יותר מורפיום. איפה עובר הגבול בין מורפיום לשחרור כאבים, להרדים יותר או לשחרר לנצח? זה גבול מאוד דק. הדברים היום מסתתרים מאחורי הווילון, וזה לא נכון מבחינה חברתית. את איתי ארד הרדמתי, לבקשתו, ואחרי שמנהל המחקה ומנהל בית החולים ומנכ"ל משרד הבריאות ידעו. הייתי צריך כמויות גדולות של מורפיום שאותו קיבלתי מבית החולים".
 

"יש רופאים שעושים את זה מתחת לשולחן", טוענת דיבון, "ואפילו מספר די גדול. אני יודעת על מקרה של אדם בן תשעים שהיה חסר הכרה, והרופא אמר לבן שלו שאין שום סיכוי שהוא יצא מזה וחבל שגם האב וגם הבן יתענו. הבן הסכים, והרופא ניתק אותו ממכונת ההנשמה. נכון שהוא עשה את זה בניגוד לחוק, אבל הוא לא עשה את זה בניגוד לצו האנושי".