היו ימים שבהם פיסת בצק מטוגנת בשמן עמוק וממולאת ריבה הייתה מקור אמיתי לאושר. מלווה בטקס הדלקת נרות צנוע, בבית הספר או בבית, לפני או אחרי איזה פסטיגל (בתקופה שבה היצע מופעי הילדים לחנוכה הסתכם בפסטיגל או קודם לכן - בפסטיבל שירי ילדים). כבר אז ידענו שהיא משמינה להחריד, המבוגרים הכינו מבעוד מועד תרופה נגד צרבת ואיכשהו כולם צלחו את חנוכה עם כמה סופגניות ושמחה בלב. 




אבל תמונת המצב ב-2014 קצת שונה. בעידן סופגניות ההייטק, אלה שמגיעות עם כל כך הרבה מילויים, תוספות, קישוטים ויצירות, אפילו סופגניית ריבת חלב, שבעבר נחשבה למהפכנית ופרועה, הולכת להתבייש בשקט בפינה. 

 
את הפיכתן של הסופגניות למותג-על, שהולך ובונה את עצמו לקראת חנוכה למעצמה של קלוריות וסוכר, אפשר לציין לזכותם של החברים היושבים מעבר לים, אלה שעבורם הדונאטס – האחות המחוררת של הסופגניה – הם חטיף יומיומי שגרתי, וכך גם כל הציפויים והתוספות. אם לא ביקרתם בשנים האחרונות בסניף דאנקן דונאטס אמריקאי, כנראה שאין לכם מושג לאן התפתחה אומת הדונאטס. מה שבטוח, היא תמיד הייתה שם, מתפתחת ומחלחלת לחיי היומיום באופן שהופך את התפתחותן של הסופגניות הישראליות להגיוני בהחלט.

הכל התחיל בהולנד
אבל זו לא רק החיבה שלנו לטרנדים אמריקאים, שגרמה לכך שהסופגניות של 2014 הפכו ליצירות אמנות קטנות ועתירות קלוריות. הסופגניה, או הדונאט, חלחלו כל כך עמוק לתרבות שלנו, שלפעמים נדמה שהן תמיד היו שם. למעשה, החוקר האמריקאי פול מולינס מאוניברסיטת אינדיאנה בחן את הקשר התרבותי שבין האמריקאים לדונאטס שלהם וגילה שיש להן הרבה יותר משמעות מעבר ל-300 קלוריות, לא כולל הציפוי.


"הדונאטס הפכו לסוג של אמצעי עבור חלק מהאמריקאים, לפצות את עצמם על דברים אחרים שלדעתם נחסכו מהם", הוא הסביר ל-ABC News ב-2013. "יש הרבה אנשים שמנהלים אורח חיים במסגרתו הם לא מרשים לעצמם לאכול דונאטס, מסיבות כאלה ואחרות, ויש כאלה שמבינים שהם אוהבים לאכול את זה ואין להם שום כוונה למנוע מעצמם את התענוג הקטן הזה. אין הרבה מאכלים שאפשר להגיד את זה עליהם וזה גם קשור לא מעט לסמל הסטטוס שהדונאטס הפכו להיות בתרבות האמריקאית. מבחינתם, זה סוג של פרס שהם מקבלים, בהיעדר פרסים אחרים". 

 
בעוד שבישראל פיסת הבצק הספוגה בשמן היא סממן מובהק של חג החנוכה שמשמש כזיכרון שמנמן וטעים לנס פך השמן (את השם סופגניה, אגב, הגה דוד ילין בסוף המאה ה-19), מולינס מסביר שהדונאטס האמריקאיות הן בכלל המצאה הולנדית. מתברר שהמהגרים ההולנדים הביאו לאמריקה את המאפה המסורתי שלהם, Olykoek, אי שם בתחילת המאה ה-19.


תחילה הופיעה הדונאט בניו יורק ואז בערים אחרות ולימים התפתחה לדונאט שאנחנו מכירים היום. "זה היה מאפה שנחשב למאכל של מעמד הפועלים ועד היום התדמית הזו פחות או יותר נשמרה, כך שגם מנהלים בכירים וכוכבים עשירים מרגישים שהם יכולים להשתמש בדונאט כדי להתחבר לעם", הסביר מולינס. 


ובגרסתן המקומית והמשודרגת משהו. צילום: בני גם זאת לטובה
 
עד שהתעוררה המודעות הבריאותית, רבים סברו שדונאט היא פתרון נהדר לארוחת בוקר. יש אנשים שעדיין חושבים ככה, ואי אפשר להאשים אותם. למעשה, האמריקאים כל כך אוהבים את הדונאטס שלהם, שהם אפילו מציינים את יום הדונאטס הלאומי מדי חודש יוני. 

 
אחד האלמנטים שעזרו לדונאט להתברג עמוק כל כך בתרבות האמריקאית כמאכל עממי וידידותי היה מיתוגה כמאכל המסורתי של השוטרים. הסטריאוטיפ הזה נולד אי שם בשנות ה-50, כשחנויות לממכר דונאטס, כמו "קריספי קרים" ו"דאנקן דונאטס", הרשתות המובילות בארה"ב כיום, עבדו גם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, כך שהפכו לאפשרות הקולינרית החביבה על השוטרים, שעבדו בכל שעות היממה. איפשהו בהיסטוריה של הטלוויזיה, מישהו זיהה את חיבתם של השוטרים לבצק המתוק והפך את זה לבדיחה שחוזרת עד היום כמעט בכל סדרת שוטרים.  
מסע עולמי
אבל איך ומתי היא הפכה למאכל שחלחל גם לתרבות? בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הדונאט הפכה למאכל הפופולרי בבתי הקולנוע, כמעט כמו הפופקורן בימינו והיו אפילו מכונות אוטומטיות לממכר דונאטס. לכן, באולפני הקולנוע הגדולים החליטו שהגיע זמנה של הדונאט לעשות בכורה קולנועית וזה קרה בסרט "זה קרה לילה אחד" מ-1934, שבו בן דמותו של קלארק גייבל מלמד את דמותה של קלודט קולבר לטבול (Dunk) את הדונאט שלה. 

 
ואז, ב-1987, הופיע הומר סימפסון וחשף בפני האומה האמריקאית ובהמשך גם בפני שאר העולם, את חיבתו העזה לדונאטס, כולל הקטץ' פרייז המפורסם שלו "המממ... דונאט..." במסגרתו הוא מרייר ממחשבה על הסופגניה האהובה שלו. בהמשך הצטרפו אליו הרבה דמויות בדיוניות חובבות דונאטס בטלוויזיה ובקולנוע, כמו דייל קופר ב"טווין פיקס", זאנדר מ"באפי ציידת הערפדים",  טוני סטארק ב"איירון מן", ליז למון מ"30 רוק", דקסטר מ"דקסטר" שתמיד נהג להביא אותן למשרד ואחרים.


בתחילת שנות האלפיים הדונאט הפכה לאורחת פופולרית בתוכניות טלוויזיה נוספות, בהן גם "סקס והעיר הגדולה", שהקדישה פרק ל"קריספי קרים" – מה שהפך את הדונאט גם לאקססורי אופנתי לשנייה וחצי. מירנדה, בכל אופן, המשיכה לאהוב אותן גם הרבה אחר כך. 
 
אל דאגה, לסופגניות יש גם מקום מכובד בתרבות הישראלית, ולא רק בהקשר של חג החנוכה. ילדי שנות ה-90 זוכרים עד היום את מערכון "סופגניה, פצצת קלוריות עם ריבה" של הקומדי סטור, שנעשה כפרודיה על קמפיין הבננות של אותם ימים. עוד מערכון מפורסם מסוף שנות ה-80 הוא "יוסף מכין סופגניה" מהתוכנית "מוצ"ש" בכיכובו של ספי ריבלין וגם בסדרה "איך להרוס שעה" (מימי הזוהר של "עלילות משה בעיר הגדולה") שודר אחד ממערכוני הסופגניה המשעשעים, בכיכובם של טל פרידמן ומשה פרסטר הצעירים שמנסים להכין סופגניה. 
 
הסופגניות והדונאטס הן לא תענוג ששמור רק לישראל ולארה"ב, כמובן. ברחבי העולם אפשר למצוא גרסאות שונות של אותו בצק מטוגן ומתוק עם תוספות שונות: בהולנד הן נקראות Oliebollen ונחשבות למאכל מסורתי של השנה החדשה, לרוב ממולאות בצימוקים; בצרפת הן בכלל מרובעות, ממולאות פירות ונקראות Beignets;

באיטליה הן קטנות, ממולאות בקרם וקוראים להן Bomboloni ובספרד הן נקראות צ'ורוס ונראות כמו מקל ארוך ושמנמן, מלא בריבת חלב. "בכל מקום שנסתכל, נגלה שהדונאטס הן מאכל עממי תרבותי ומענג", סיכם מולינס. "לא היינו אוהבים אותן כל כך אם הן לא היו הופכות גם לחלק מהתרבות הפופולרית שלנו. וחוץ מזה שהן גם מאוד, מאוד טעימות".