מתחילת השנה הנוכחית התגלתה בעיה קטנה עם בתי בת השמונה: בזמן השיעורים היא מתעסקת עם הקלמר, הטושים ושאר דברים שהביאה מהבית. למורה שלה לא הייתה בעיה עם זה כי היא שמה לב שההתעסקות לא פוגעת בהקשבה שלה בשיעור והיא ראתה שהיא מכינה את שיעורי הבית כראוי. הבעיה התחילה כשדעתן של הבנות שיושבות ליד בתי הוסחה לטובת מה שהיא עושה. בשבוע שעבר המורה הושיבה את בתי בשולחן לבד על מנת שלא תפריע לבנות לידה, ובתגובה בתי בכתה כל היום בבית הספר. האם להושיב אותה לבד זה לא עונש משפיל?


"לפי הדברים שאת מתארת, יכול להיות שיש כאן תחילת סממנים של הפרעת קשב כי נראה שבתך מצליחה להתרכז רק כשהיא מפעילה את עצמה. לדעתי הדרך שבה בחרה המורה להתמודד עם הסיטואציה היא אכן משפילה ומעליבה וכדאי לבקש ממנה שתנסה למצוא פתרונות יצירתיים לנושא: היא יכולה למשל להושיב ליד בתך ילד שסובל מבעיות זהות, והסחות הדעת האלו לא יפריעו לו (אם מישהו עם הפרעת קשב וריכוז שישב לידה זה אפילו ירגיע אותו).


"פתרון נוסף הוא לייצר איזשהו סוג של חברות מאוד גדולה בין בתך לבין ילדה אחרת מהכיתה, ולהגיד לאותה ילדה שהתפקיד שלה הוא לעזור לבתך לא להתעסק עם הדברים האלה. מנגד יכול להיות שכדאי שהמורה תבדוק אם היא יכולה לעזור לבתך לא להתעסק עם הקלמר ויתר הדברים כי יש סיכוי שלא מדובר בהפרעת קשב. שתנסה להגיע לסוג של 'הסכם' עם הילדה ותגיד לה שהיא תושיב אותה ליד מי שהיא רוצה, אבל שתבטיח שלא תוציאי את הטושים ולא תתעסק איתם כדי לא להפריע למי שלידה. אולי זה לא יעבוד, אבל צריך לחשוב על פתרונות שונים כדי שהילדה לא תיעלב. אני מבינה את המורה, אבל אפשר לעשות סוג של השתדלות לכיוון אחר". 


 
ההורים של אשתי הם אנשים חולים ומבוגרים. הקשר איתם מאוד חשוב לנו, ולכן אנחנו מתארחים אצלם לשבת שלמה פעם בחודש. הבעיה היא שהמצב התברואתי בביתם הוא לא נעים והאוכל לא נקי. הם מסרבים שאנחנו נכין את הארוחות ומסרבים להגיע להתארח בביתנו. אנחנו משתדלים שלא להעליב, אך הילדים כבר נגעלים ולא רוצים להגיע לאכול שם. מה אפשר לעשות?

"לדעתי, במקרה הזה השקר נחוץ כדי לשמור על כבודם של הקשישים וכדי לא לפגוע בהם. אתם לא צריכים להגיד להם שמבחינה תברואתית והיגיינית האוכל מגעיל, אבל אתם יכולים להגיד שהילדים נהיו מפונקים ובררנים ושהם עושים צרות עם האוכל, ולכן מעתה אתם תבשלו. אם הם יגידו שזה פוגע בהם, תאמרו שכדי שהילדים יבואו ויאכלו אתם חייבים להביא את האוכל מהבית, לפחות באופן זמני. אתם יכולים להוסיף שאתם רוצים להרגיש שגם אתם תורמים ועוזרים, ולכן אתם רוצים שבשבת הם ינוחו ושאתם תבשלו. זה נפלא שאתם מכבדים את הוריה של אשתך ומקפידים לבקר אותם באופן קבוע".

 
אני אב לשלושה ילדים בני 5.5, 3.5 ושנתיים. אני מתלבט לגבי שיטת החינוך שלי ולא בטוח שהעונשים שאני נותן הם נכונים. במקרים קיצוניים, כשבני הבכור לדוגמה זורק על אחיו הקטן חפץ לראש או מקשקש על הקירות או על הספה, אני סוגר אותו בחדר ומודיע לו שאם הוא מרגיש שהוא רוצה להתנהג יפה אז שיקרא לי. הרבה פעמים כשאני מוציא אותו מהחדר והוא ממשיך להתנהג לא יפה, אז אני סוגר עליו את האור. האם העונשים האלה לגיטימיים או מוגזמים מדי?
"מזלך שפנית אליי כי זה מראה שאתה מתלבט ומרגיש לא בנוח עם העונשים. חשוב לי להדגיש - לא סוגרים ילד בחדר ובוודאי שלא סוגרים עליו את האור. לתת 'עונש' לילד לא עוזר ולא פותר את הבעיה. זה רק גורם לילדים השפלה, צער, ותחושה שלא אוהבים אותם ודוחים אותם, ותגובה שיש בה את אלמנט ההשפלה לא תלמד את הילד שום דבר. ברור שאתה צריך להגיב להתנהגות של בנך, אבל עליך למצוא פתרון אחר".

"כרגע בנכם הבכור מושך מכם המון עוצמות, תשומת לב ויחס בדרכים שליליות. סביר להניח שהוא עושה את זה כי הוא זקוק ליחס וזמן נוסף איתכם. כדי שההתנהגות השלילית תיפסק תגידו לו שאתם חייבים לשמור על אחיו הקטן ותרחיקו אותו ממנו. זאת אומרת, ברגע שהוא זורק כיסא על אחיו הקטן, אל תסתכלו אל הגדול אלא רוצו מיד אל אחיו ותנחמו אותו. כשתעשו זאת, הוא פשוט יעמוד בצד, יבלע את הרוק ויחכה לשווא שמישהו יעיר לו. כשתגיבו בצורה כזו, הוא יבין שלא משתלם לו להתנהג כך.  כמו כן, אני מציעה שתפנה להדרכת הורים כדי שתוכל לספק לילדך את המענה הנכון". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה".