בריחת המוחות

"הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים... נחוץ מדריך שיענה בנימוס על

שאלתו. כבוד לאי־ידיעתו... כבוד לכישלונות ולדמעות. אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם" (ד"ר יאנוש קורצ'אק)
 

מבין שלל המערכות החבוטות במדינת ישראל, הולכת מערכת החינוך וצוברת מעמד של החבוטה מכולן. כולם תולים בה את יהבם, וכגודל הציפיות – כך

גודל האכזבות.
 

ישראל, שלהי 2014 . מורים חוטפים מכות, סופגים השפלות ונענים בחוצפה על ידי תלמידים שפשוט לא סובלים את בית הספר. על הרקע הזה רואה אור ספרו של פרופ' דניאל וילינגהם, "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר? ואיך אפשר לגרום להם לאהוב אותו?" (ידיעות ספרים, סדרת "הוראה איכותית"). רב־מכר שמטרתו אחת: לעזור למורים להבין כיצד פועל מוחם של התלמידים, ואיך לנצל את הידע הזה כדי להיות מורים טובים יותר. פרופ' וילינגהם, חוקר מוח וקוגניציה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה, מגייס לשם כך את הידע שלו ומציג תשעה עקרונות פשוטים ליישום בכיתות.
 

"כולם באים בתלונות על החינוך", אומר עורך הסדרה, פרופ' יורם הרפז, ראש התוכנית לארגון ותכנון מערכות חינוך בפקולטה לחינוך בבית ברל. "זה תרגיל קונספירטיבי של האליטה, החברה והממשלה לדחוף את כל המתלוננים למיניהם למערכת החינוך ולבוא אליה בדרישות. במקום לבוא בתביעות לשוויון חברתי וצדק חברתי, אנחנו מעבירים את התלונות למערכת החינוך. זה נוח לממשלה ונוח להורים. הם אומרים: 'זה לא תלוי בנו. הילד קצת דפוק בגלל המורים שלו'".
 

בהנחה שכולנו יוצאים מופסדים מהמצב המתמשך, מי בכל זאת מרוויח ממנו? "זה נוח, כי הלקאת המורים היא פונקציה של זה שהחינוך הוא תעשיית האשליות שלנו. הוא מייצר אשליה שהוא יכול ליצור לנו בוגרים מוצלחים: משכילים, מצפוניים, מחויבים, סולידריים", מסביר הרפז.
 

המסר שלפיו הכל תלוי בחינוך הפורמלי, אומר הרפז, הוא לא רק שגוי, הוא הרסני. "החברה חושבת שהכל תלוי בחינוך הפורמלי – מגני הילדים ועד בתי הספר, והחינוך מאוד אוהב את זה כי זה מתאים לנרקיסיזם המוסדי שלו, אבל הוא לא מבין שבגלל זה הוא חוטף, כי אז החברה באה ומאשימה אותו באחוז הנושרים ובפראות", הוא אומר. "מה שהחינוך צריך זה להיות הרבה יותר צנוע ולהגיד: החינוך הבית־ספרי הפורמלי חלש מאוד, ולראות מיהם שאר הגורמים המחנכים".
 

כאשר מחפשים את "שאר הגורמים המחנכים", כדברי הרפז, החשודים המיידיים הם כמובן ההורים ובני משפחתו של הילד. "אני אומר להורים: תנו לי 20 דקות להסתובב אצלכם בבית, ואני אגיד לכם איזה תלמיד יהיה הילד שלכם בבית הספר, אם הוא יגיע לאוניברסיטה, ומה יהיה ממוצע הציונים שלו", מסביר הרפז. "ילדים רוכשים את אופיים - הופכים לאמיצים או פחדנים, קמצנים או נדיבים, בעלי נקודת מבט אופטימית או פסימית, בעקבות הזדהות עם מה שמכונה 'אחר משמעותי'. 'אחרים משמעותיים' מוגדרים כאנשים שהם רוצים להיות כמותם, ובאמצעות ההזדהות הזו הם מפנימים את התכונות האלה. אצל

 לדים, מדובר בהורים או באח גדול. הם מסתכלים עליך".

אנחנו חוזרים לזה שבמקום להרצות לילדים על איך להתנהג - צריך פשוט להתנהג כך.

"נכון. נגיד שדופקים בדלת. ילדים מסתכלים איך אמא מגיבה: האם במאור פנים? האם היא שואלת במה אפשר לעזור או שהיא לוחשת לעצמה: 'הנה השכן

המניאק שוב רוצה משהו'. הילד מסתכל ומתוך ההתנהגויות שלך, זה מעצב אותו. ילד מגיע בגיל שש לבית הספר כעוגה אפויה מבחינת אופיו. מה שעוד חשוב, למשל, זה משלב השפה שבו מדברים בבית. שפה מופשטת, המנותקת מהקשר קונקרטי, מחנכת את הילד לחיים באקדמיה או בבית הספר. זה מה שלומדים בבית ספר: תיאוריות מנותקות מהקשר קונקרטי.
 

"שתי משפחות יושבות וצופות במשחק הטעון בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב", הרפז מדגים. "שתיהן מפצחות גרעינים וצועקות: 'השופט בן זונה', אבל בסוף המשחק אחד האבות אומר: 'ברור שלבית"ר ירושלים קשה לנצח משום שהדימוי העצמי של הקבוצה נפגע עקב המעברים התכופים בין הבעלי השונים, ביניהם כמה בעלים משוגעים'. אבא שאמר דבר כזה שלח את הילד שלו לאוניברסיטה. הוא שטח תיאוריה. הוא אמר: דימוי עצמי. משלב השפה שלו הוא גבוה".
 

לפי הרפז, גורם משמעותי נוסף בעיצובו של הילד הוא עבודה על דחיית סיפוקים ועל דימוי עצמי גבוה. "הצלחה בחיים ובטח בבית הספר מבוססת על דחיית סיפוקים, וכאן מדובר בלימוד יומיומי מהבית", הוא אומר. "המרכיב השלישי הוא דימוי עצמי גבוה. המרכיבים האלה נוצרים בבית, ואם תיקחי ילד שקיבל את ההכנה הזו בבית ותשימי אותו בבית הספר הכי איום, הוא יגיע לאוניברסיטה. זה מוכיח לנו שהכל מתחיל וכמעט נגמר בבית".

מה המרכיב שמשפיע על עיצוב הילד בגיל ההתבגרות?

"בגיל ההתבגרות נכנס גורם השפעה חזק ביותר: החבר'ה. לילדים יש דחף עצום להתקבל בקרב בני גילם, וזה גם הגיל שבו הם מתרחקים מהוריהם ומורדים בהם. לפיכך הם חשופים מאוד להשפעת החבר'ה וכדי להיות מקובלים הם מוכנים לוותר על הרבה מאוד תכונות שהם טיפחו בבית, לטובת תכונות אחרות – לעתים קרובות שליליות. לכל זה נוספת ההשפעה העצומה של המסכים. ילד חי היום מול מסכים הרבה יותר שעות מאלו שהוא חי מול ההורים והמורים שלו. המסכים משדרים לו עולמות תוכן מאוד מרגשים ומפתים. הסביבה הווירטואלית הזו מצטרפת לסביבה הריאלית של החבר'ה, הקניון למשל. ביקור בקניון מעביר לילדים מסר חזק – שטעם החיים הוא במה שיש לך, וחיים טובים הם חיים של בעלות על נכסים. המנצח הוא מי שמת עם יותר צעצועים, כמו שאומרים באמריקה. לחשוק בסחורות ולהיות סחורה אתה בעצמך. זה מרוקן את האישיות מבפנים. לביקור אחד בקניון יש יותר השפעה מבית הספר. מה ההבדל בין בית ספר לקניון? בית הספר מוכר לילדים סחורות שהילד אינו מעוניין בהן. אין ילד נורמלי שמעוניין לקנות חפיפת משולשים או קוסינוס, אבל אין ילד נורמלי שלא רוצה ג'ינס של דיזל, ולכן אין בעיות מוטיבציה או משמעת בקניון".
 

אלא שאף על פי שהרפז מתאר כביכול מצב חסר תקנה, מבחינתו לא מדובר במקרה אבוד. "לבית הספר יש השפעה מועטה יחסית לגורמים האחרים ולכן הטענה מהסוג 'הכל חינוך' היא טענה שקרית ומסוכנת, משום שזה גורם לחברה להצליף במורים ובמערכת החינוך ולבוא אליה בתלונות אינסופיות", הוא מתריע. עם זאת, לטענתו, "נוכל להפוך את בית הספר ליותר אפקטיבי אם נתאים את דפוסי ההוראה שלנו ואת שיטות ההערכה שלנו ואת תוכנית הלימודים שלנו לאופן שבו ילדים לומדים. בעשור האחרון אנחנו נמצאים בשלב שניתן לכנותו 'מהפכת הלמידה'. במהפכת הלמידה נותנים הרבה תשומת לב

ללמידה של הילדים. אנשי חינוך התעסקו יותר בהוראה ולא בלמידה".
 

"נכון. המורים מלמדים, אך התלמידים לא לומדים. ג'ון דיואי, גדול הפילוסופים של החינוך, אמר: תארו לכם שאתם ניגשים לסוחר בסוף יום עבודתו. זה עתה סגר את החנות ואתם שואלים אותו איך היה היום. כתגובה הוא אומר: 'היה יום מצוין'. אתם שואלים: היו קונים? והוא עונה: 'קונים לא היו'. תשאלו: איך יכול להיות שהיה לו יום טוב? הדבר הזה מתרחש בחינוך. המורה מוכר, אבל אף אחד לא קנה".
 

מהפכת הלמידה, מתברר, מתרחשת בגלל מה שהרפז מכנה "מרד נוער בבתי הספר". "ילדים מפסיקים בהדרגה לשתף פעולה עם בית הספר", הוא אומר. "בישראל זה חזק יותר מאשר במקומות אחרים. ילדים לא רוצים ללמוד וטוב שכך, משום שמשעממים אותם עד מוות ויש מי שהבינו שבגלל בעיות משמעת חייבים לעשות משהו. הסיבה השנייה למהפכה היא שלמידה היא לא רק אמצעי לרכוש ידע. היא המטרה. אנחנו חיים בחברה לומדת. מה שמאפיין אותה הוא שאנשים מבוגרים לומדים עד יומם האחרון".
 

"להתאים את עצמו ואת דפוסי ההוראה שלו, המבנה הארגוני והאקלים שלו לאופן שבו ילדים לומדים. זה הקונטקסט הרחב של ספרו של וילינגהם. הוא שאל

איך המוח לומד. אם לא נבין איך הקילו מוח הזה שאנחנו מחזיקים בין האוזניים עובד, לא נוכל ללמד".
 

"זה שלב אבולוציוני. עקב איזו מוטציה המוח התחיל לחשוב וזה קלקל את המסיבה. המוח אומר: כל מה שאני מנהל ללא מחשבה - מערכת העיכול, הנשימה הראייה ועוד, עובד נורא יפה. אם בני אדם היו מנהלים את מערכת העיכול שלהם באמצעות חשיבה, היינו מתים מהר מאוד. לחשיבה יש שלוש תכונות שלמוח אין: היא נורא איטית. המוח מקבל החלטות ללא חשיבה בחלקיקי שניות. המחשבה מלאה טעויות, ואילו למוח אין טעויות. עובדה - כשאתה נושם אתה לא נחנק. שלוש – המוח יודע לנהל המון דברים בעת ובעונה אחת, המחשבה לא. זו נקודת מוצא נורא מעניינת. איך נגרום לו לחשוב? בכל זאת, אנחנו יודעים מניסיוננו שבנסיבות מסוימות אנחנו נהנים לחשוב. איך נייצר את הנסיבות האלה בכיתה? וילינגהם אומר: המוח אוהב לחשוב, אבל התנאי המרכזי המגייס אותו לחשיבה זה כשהוא ניצב נוכח אתגר אופטימלי – לא קשה מדי ולא קל מדי. אם ילד לא מוכשר למתמטיקה חמש יחידות, שחרר אותו משם. אבל אם הוא משועמם בשלוש יחידות, תעביר אותו לארבע יחידות. זה אתגר שמחייב אותו לגייס את כל הכוחות, אבל יש לו תחושה שיוכל להצליח בו. כשאתה נתקל באתגר כזה, המוח אומר: 'יאללה', לובש מדים ויוצא למלחמה".