יש כמה דברים שלעד יישארו צרובים בתודעתי, חבוטה ועייפה ככל שתהיה. אחד מהם הוא תמונתו של המורה לפיזיקה ראובן תל דן, איש טוב לב ומורה שבאמת אהב את המקצוע שלימד ואת תלמידיו. דבר אחד הוא לא הביא בחשבון: את הרעיון שתשב מולו תלמידה, בבית ספר של די מחוננים, שכפי הנראה לא אובחנה בזמן ובכל הנוגע ליכולות הקליטה שלה את מקצוע הפיזיקה - היא גבולית. אני. “תכונה מדידה מסוימת של מערררכת פיזיקלית מבודדת אינה משתנה עם התפתחות המערררכת”, חזר תל דן פעם אחר פעם ברי”ש מתגלגלת ובמאמץ עילאי.
הוא ניסה להדגים, באמצעות ניתורים, הבעות פנים מוגזמות – ואצלי כלום. ואז נהייתי אמא (מחשבה: מוזר שאין בעברית פועל לצירוף המילים “נהייתי אמא”). עוד לפני שהפנמתי חוק פיזיקלי חשוב, שאליו נגיע מיד, הבנתי שעד גיל ארבע בערך גובהם של ילדים עומד ביחס הפוך לכושר ייצור הנזלת שלהם. איך הדבר קשור לתל דן? פשוט מאוד. הטור הזה נכתב ממצולות דלקת ריאות עצבנית במיוחד. את השפעת, כלומר הגרעין ההתחלתי, הביא הבן הגדול, שהעביר אל הבן הקטן, שהעביר אל אבא שלו, שהעביר אלי, ללמדנו מהו חוק שימור הווירוס.
וירוס לעולם אינו עוזב את המקום. הוא עובר מאחד לאחר וחוזר חלילה, בדיוק כמו אותם חוקי שימור שניסה מורי האומלל להחדיר בקודקודי הסתום. הבן הגדול כמובן אינו יכול לקחת לעצמו את הזכויות על ייסוד הווירוס המאוס הזה, שממאן לעזוב את ביתנו. הוא חטף את זה מילד אחר, שההורים שלו שלחו אותו חולה ומשתעל לבית הספר. הילד הזה העביר את זה ליתר יושבי הכיתה, ואז הדהד קולה של עירית ענבי, שבישרה לנו על זכייתנו בהגרלת הזיפת התורן והמספר הנוסף. כבר כתבתי על כך שאנשים שולחים את הילדים שלהם לגן או לבתי הספר כשהם חולים או מגיעים בעצמם חולים לעבודה.
נוח לכולם להאשים את מקומות העבודה ואת הבוסים, בטענה שהם לא אוהבים שהעובדים שלהם חולים, ולכן אנחנו דוחפים מנה כפולה של תרופות לילד, שולחים אותו לגן ובסוף היום עושים פרצוף תמים לגננת, מלווה במילים: “מוזר. בבוקר הוא הרגיש מצוין”. אני כבר לא יודעת איך לומר את זה: חל עליכם איסור חמור ללכת למקום העבודה אם אתם חולים. זה כמובן כולל גם מורים וגננות: בבקשה־ בבקשה אל תבואו לעבודה מצוידים בחיידקים. תישארו בבית. להיות בוס זה לא רק זכויות, זה בעיקר חובות, ומחובתם של המעסיקים שלכם למצוא לכם תחליף הולם כשאתם לא מרגישים טוב או כשהילדים שלכם חולים.
“את יודעת”, שיתפתי בתסכול את המחנכת של הבן הגדול, “אולי כדאי להעביר תזכורת בין ההורים שמסרבים לזכור בעצמם, שיש להם אחריות לא רק כלפי הילד שלהם, אלא גם כלפי הסביבה שלו”. לא שזה יעזור. אחר כך נזכרתי במטפלת שהכרנו באחד המשפחתונים. היא, ממרומי ניסיונה, לא הייתה מוכנה לקנות סיפורים של הורים שאמרו לה: “מוזר שיש לו חום. הילד קם בבוקר בסדר. אנחנו לא מבינים מה קרה לו”. השיטה הסודית שלה הייתה פשוטה: כשהייתה מחליפה חיתול לילד שהוריו נחשדו באי אמירת אמת, נהגה להריח את התוצרת ולזהות עקבות של אקמולי. כמה חבל שעכשיו הם גדולים.