כמו כל תנועה או התארגנות שנמצאת עוד בחיתוליה, גם תנועת ה-body positivity, התנועה שצמחה ברשתות החברתיות וקוראת לקבלה של צורות, סגנונות וצבעי גוף שונים, סובלת מפיצולי אישיות ומחלוקת בגזרת “יחסינו לאן?".
תת-קבוצות וסתם בעלי מקלדת שאוהבים לתת את דעתם ברשתות החברתיות יצרו תנועה בעלת מטרה חיובית אחת שלא מצליחה שלא להיאבק חדשות לבקרים על איך אמור להתנהל ה“מאבק". וזה מובן מאליו; כל תנועה חדשה מתקשה להגיע למצב של סטטוס קוו שירצה את כל חלקיה. לעזאזל, כשמסתכלים על התנהלות הפוליטיקה הישראלית מגלים שלא רק תנועות חדשות מתקשות לעשות את זה. בני אדם הם דבר מורכב, קולני ומלא דעות - לרצות את כולם זו משימה בלתי אפשרית ממש כמו לצלוח את חג השבועות הקרוב בלי לאכול לפחות שלוש פרוסות מעבר למה שתכננת לאכול מפשטידת ארבע הגבינות הארורה של אמא.
אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים של התנועה הוא האם כל ייצוג של נשים גדולות (לצורך הדיון הנוכחי נתמקד במידה, התנועה עוסקת כמובן גם בצבעי עור שונים) בתקשורת בצורה שבה הן לא הוצגו בעבר הוא חיובי, או שיום הניצחון יגיע רק כשהייצוג הזה יהפוך לנון אישיו?
הרי בואו נודה בזה, הישגי התנועה עד כה הובילו בעיקר למיני מחוות לקקניות וממדרות למדי. בדרך כלל כשמופיעה אישה, שחקנית או דוגמנית גדולת מידות על שער מגזין אופנה או נשים, מדובר בגיליון ייעודי שעוסק בנוכחות המאוד מסוימת של הגוף שלה. גיליון ה"הגוף", גיליון ה“מידות", גיליון ה“קבלה של כל כונפה בכל צורה שהיא מגיעה בה". אתם יודעים על מה אני מדברת. ללא ספק מדובר בהתקדמות מסוימת, אם חושבים על כך שבעבר הן לא זכו לנוכחות כלל. אך לא מעט מבכירי התנועה מציינים, ויש צדק בדברם, שמדובר באקט שחוטא למטרות התנועה - שהרי במקום לנרמל, שזוהי המטרה, הופכים אותן לאקזמפלרים. במקום ליצור חלל משותף ובטוח, יוצרים גטאות שבהם לנשים גדולות “מותר" להתקיים.
מי שמנצחות ביד רמה על קונצרט ההדרה הזה הן כמובן החברות הקמעונאיות, שמקפידות, אם כבר הן מחזיקות מחלקות פלאס סייז, לאגד אותן במתחם נפרד בחנות או באתר (יש מעט חברות, למשל “דורותי פרקינס", שמחזיקות את כל המידות בכפיפה אחת. אך מדובר בדוגמה נדירה).
***
עם זאת, ממש מתחת לשפמם של קברניטי המאבק, איתרתי בחודש האחרון כמה דוגמאות מופלאות למדי שמוכיחות שלמרות חילוקי הדעות, כנראה שהרעש הצליח להזיז משהו ויכול להיות שממש בקרוב - כל הצדדים יהיו מרוצים. בקליפ החדש של כוכב הנערות ג'ו ג'ונס מככבת כמושא התשוקה דוגמנית הפלאס סייז אשלי גראהם. בנוסף, דוגמנית הפלאס סייז קנדי הופין מופיעה על שער מגזין הסטייל “סטייל ווטץ'" לצד בנות כמו ג'יג'י חדיד ושאנל אימאן (וזה היה סתם גיליון רגיל, לא גיליון שקשור למגוון מידות גוף או משהו כזה).
כמו כן, דוגמנית הפלאס סייז רובין לואלי הולכת לככב בקמפיין של חברת מוצרי השיער “פנטן". כולן נשים במידות גדולות שנבחרו להיות הפנים של חברה או מוצר כלשהו שאינו מכוון ישירות לנשים במידות גדולות. הוא מכוון לנשים באשר הן.
אבל הדוגמה האהובה עלי במיוחד היא פרסומת הבאנר של רשת נאטורפיל, שעדיין קופצת לי מול העיניים מדי פעם באתרי התוכן השונים. הפרסומת, כמו כל פרסומת, מציגה סלוגן כלשהו ותמונה של אישה. אבל איזו אישה. הדוגמנית שנבחרה לייצג את הקמפיין להסרת השיער בלייזר של החברה (ניכר כי מדובר בתמונת מאגר תמונות כלשהו, לא שזה משנה), היא דוגמנית פלאס סייז. ולא מדובר כנראה בטעות או במקריות, אלא בכוונה תחילה, שכן ראיתי כבר שני באנרים שונים של החברה עם אותה הדוגמנית באאוטפיטים שונים.
זו הדוגמה החביבה עלי גם כי היא הדוגמה הישראלית היחידה, וגם כי היא כל כך מעודנת ונונשלנטית. צעקה קטנה ומופלאה של שפיות. המוצר של החברה אולי יכול להיחשב שנוי במחלוקת בעיני מי שקורא לקבלה (הרי מדובר בחברה להסרת שיער), ועם זאת, למוצר אין קשר למידת גוף ועדיין החברה בחרה לפרסם אותו באמצעות אישה במידה גדולה. מהפכני עד כדי זעקת ששון.
זו הדוגמה החביבה עלי גם כי היא הדוגמה הישראלית היחידה, וגם כי היא כל כך מעודנת ונונשלנטית. צעקה קטנה ומופלאה של שפיות. המוצר של החברה אולי יכול להיחשב שנוי במחלוקת בעיני מי שקורא לקבלה (הרי מדובר בחברה להסרת שיער), ועם זאת, למוצר אין קשר למידת גוף ועדיין החברה בחרה לפרסם אותו באמצעות אישה במידה גדולה. מהפכני עד כדי זעקת ששון.
שכן האישה ה“נורמלית", על פי התקשורת, התרבות, הפופ והפרסום, תמיד תהיה אישה רזה. רזה ולבן הוא תמיד נקודת המוצא לפרסם כל דבר. אבל בחברת נאטורפיל לחלוטין השתינו על הקביעה הזאת. אני כל כך מסופקת שבא לי להתקשר לנציגים שלהם ולקבל תגובה, אבל יותר מזה - בא לי פשוט לשתוק וליהנות מהרגע הנדיר הזה.
נ.ב - לצערי, לאחר סיום כתיבת הטור הזה נכנסתי לעמוד הפייסבוק של נאטורפיל. כנראה שמישהו כבר האיר את תשומת לבם לכך שהמודעה שלהם יוצאת דופן, והם כתבו בנחמדות בנאלית משמימה את המשפט הקלישאתי והעלום הבא: "אנחנו בנאטורפיל סבורים שגם נשים מלאות הן מודל ליופי מאז, ולתמיד"... אוי, חבל שלא נותרתי בעלטה.