גדול אפשר להגיד שממש כמו שכל עבודה מכבדת את בעליה, כך כל עבודה גם משעבדת את בעליה. עצם העובדה שהגוף הפיזי שלנו, בתוספת שייריו הנפשיים והאינטלקטואליים, נמצא במהלך חלק ארי מהיום במקום העבודה שלנו, לחלוטין הופך אותנו לישויות משועבדות. את רוצה להיות עכשיו בבית מתחת לשמיכה? את לא יכולה, כי יש לך ישיבת הנהלה בצהריים. זה לא מה שהגוף והנפש שלך רוצים לעשות כרגע, אבל אין מה לעשות, במחי משכורת המעסיק שלך קנה את הזכויות על הזמן שלך. ובמהלך אותו זמן, גם את הזכויות על הנוכחות הפיזית והאינטלקטואלית שלך. מחריד למדי אם נחשוב על זה בצורה גולמית כל כך, אבל בשורה התחתונה מדובר במצב נורמטיבי לחלוטין שכמעט ואין עליו עוררין.
עם זאת, ישנן עבודות שבהן הבעלות של בעל המאה על גופו של העובד, הן הרבה פחות ערטילאיות והרבה יותר ישירות ומטרידות. למשל במידה והעובד הוא דוגמן, או שחקן. כאשר כלי העבודה שלך הוא הגוף שלך (או הגוף והנפש שלך, במקרה של שחקנים), הקשר הבלתי נמנע בין הפרנסה שלך לבין המציאות של הגוף שלך הוא צמוד מדי. ובעיקר, עשוי להיות אכזרי מדי.
דוגמנית הפלאס סייז הידועה אשלי גראהם למדה את הקשר הזה לפני שבוע על בשרה. גראהם, שהייתה לדוגמנית הפלאס סייז הראשונה שכיכבה על גיליון בגדי הים השנתי של מגזין הספורטס אילוסטרייטד, העלתה לחשבון האינסטגרם שלה תמונה כחושה במיוחד וזכתה לשלל ביקורת וקיתונות זעם על כך שנדמה כי רזתה. לא התאים לקהל המעריצות והמעריצים לראות את האלילה שלהם, זו שנתנה להם את התקווה לכך שגוף מלא יכול להיות אטרקטיבי, הופכת להיות רזה במיוחד.
הבנתי את התסכול שלם, אבל לא פחות מזה, הבנתי אותה. חשבתי לעצמי כמה אכזרית הסיטואציה שהיא נמצאת בה. אותו ציבור, שרוצה באמצעותה להפוך צורות גוף שונות למקובלות, לא מצליח שלא למשטר אותה באמצעות אותם הכלים שנגדם הוא יוצא.
בשל גופי בעל הקילוגרמים העודפים, כשהתחלתי את קריירת האופנה שלי השחילו אותי באופן כמעט בלתי מתנצל לז'אנר עיתונאיות האופנה שמתמחות במידות נדיבות. זהו לחלוטין לא היה הכרחי, שכן עצם העובדה שאני במידה גדולה לא אומר שאני לא מבינה במידות רגילות, ממש כמו שעיתונאי אופנה גברים יכולים לכתוב על בגדי נשים למרות שהם לא לובשים אותם. וחמור מכך, זה שאני במידה גדולה לא אומר שאני מעוניינת להיות האורים ותומים שלכם בנושא מידות גדולות.
אבל הלכתי עם הזרם, כי הייתי צעירה וחסרת ביטחון והייתי אסירת תודה על כל הזדמנות שניתנה לי. התגלגלתי גם לעיצוב בחברה של מידות גדולות, ולאט לאט הצלחתי להפוך למעין נושאת דגל מאבק המידות בעל כורחי. כן, ראיתי שיש מאבק שיש ללחום אותו, אלא שלא הרגשתי שאני האדם שמעוניין בעבודה הזו.
אני זוכרת רגע מכונן אחד. כשעבדתי בחברה למידות הגדולות, והיו נשואות אלי עיני רבים מקהיליית הפלאס סייז בארץ, החלטתי שאני רוצה לעשות דיאטה. סתם מהלך אישי ופרטי כזה. ישר נכנסתי לבלבול. רגע, אם אעשה עכשיו דיאטה וארזה, אאבד את העבודה שלי? המקום שלי בתעשייה כבר לא יהיה רלוונטי?
באותו היום הבנתי שאני לא יכולה יותר להרשות לעצמי להכפיף את הקריירה שלי לגוף שלי. בעיקר מאחר שמערכת היחסים שלי עם הגוף והאכילה שלי כל כך מורכבת וטעונה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שהמטוטלת הרגשית הזאת תהיה קשורה גם בפרנסה שלי.
יחד עם עצה שקיבלתי בעבר ממטפל שאמר לי ש"את לא צריכה לשאת את דגל המרד על הגוף שלך", החלטתי לנתק את המשוואה שגורסת שיעל רגב שווה לנציגת נשות הפלאס סייז בישראל, ולמתג את עצמי מחדש כעיתונאית אופנה לכל דבר. עשיתי את זה, וזה היה משחרר ומופלא.
המציאות שאליה מתעוררת אשלי גראהם בימים אלו, היא בדיוק המציאות שממנה עשיתי כל מאמץ להימלט. ליצור משוואה בלתי נפרדת שבה הקריירה שלך והפרנסה שלך תלויים בגוף שלך, היא בעייתית. יש לי הרגשה שגראהם מספיק חזקה בשביל להתמודד עם הסיטואציה המתסכלת הזאת. בכל אופן, אני שולחת לה חיזוקים מרחוק ומאחלת לה רק בריאות. ולנו אני מאחלת עולם שבו כל סגנונות הגוף הם מקובלים מספיק, כך שאף אישה לא צריכה לשאת דגל של מרד ולשלם על כך בגופה ובבריאות הנפשית שלה.