הייתי רוצה לפתוח את הטור הזה במשפט הכה בנאלי ומלא האמוציה “העולם השתגע". אבל האמת היא שהעולם לא השתגע. העולם כבר היה משוגע, מה שהיה הוא מה שיהיה ואין חדש תחת השמש. השבוע, שתי תקריות החזירו למרכז הדיון הציבורי את אחד הסיפורים השחוקים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, עלילה שהיא עתיקה כמו הזמן: הגוף הנשי - למי הוא שייך ומה מותר לעשות בו.
מאחר ששני המקרים הללו קשורים לפריטי לבוש באופן הדוק, החלטתי גם אני לתרום את תרומתי הצנועה לנושא. אומנם שתי התקריות התרחשו על שטח אדמה נפיצה גם כך, הידועה בכינויה “חוף הים", אבל כל אחת מהן התרחשה ביבשת אחרת לחלוטין.
התקרית הראשונה, שאני מניחה שלא פספסתם, היא תקרית הבורקיני בחוף הים הצרפתי. שוטרים ניגשו אל מתרחצת בחוף והכריחו אותה להסיר את בגד הים המסורתי שלה מכיוון שהוא אינו חוקי (יש אזורים בצרפת שאסורה בהם - על פי חוק - לבישת בורקיני מסורתי שמשמש נשים מוסלמיות, בגלל חשש הציבור עקב גל הטרור במדינה). מדהים כמה אמוציות, שנאה, גזענות וצביעות יכולה חתיכת בד קטנה לעורר בקרב הקהל שמצד אחד גידף את מעשיהם של השוטרים ומצד אחר זעק שעצם העובדה שהנשים המוסלמיות לובשות את בגדי הים הארוכים הללו נובעת ממקומות וממשטרים אפלים.
***
התקרית השנייה - מקומית ולגמרי משלנו - התרחשה כאשר הזמרת חנה גור, שהתפרסמה בעונה השנייה של תוכנית הריאליטי המוזיקלית "כוכב נולד", הגיעה להופעה בחוף הים באשדוד, ולטענתה התבקשה לרדת מהבמה משום שלבשה בגד ים. כן, היא לבשה בגד ים. בחוף הים, כן? לא בברית בשכונת רמת אשכול בירושלים. "אני צריך שתתלבשי", אמר לה אחד מנציגי האירוע שעלו לבמה בהופעה. מעניין אם הוא היה אומר את זה לאביב גפן. או לבן אל תבורי.
ממשרד התרבות נמסר בתגובה כי הופעתה לא כיבדה את האירוע. "כיבדה את האירוע"? הופעת פח עממית על חוף הים באשדוד? על איזה אירוע בדיוק אנחנו מדברים משרד התרבות? גור אף הוסיפה כי משסירבה לרדת מהבמה (רוקסטארית!) ראתה כי מחכה לה שוטר במורד המדרגות. אין לתאר. טאליבן זה כאן. באמת, אני לא מתכננת אפילו לומר משהו שנון או מתחכם, הסיפור הזה באמת מדבר בעד עצמו.
***
אחד הדברים החזקים ביותר שאמרה גור בתגובה לתקרית היה: "אם החזה שלי היה קטן יותר זה היה נמנע. זה כנראה נראה מוגזם באופן מסוים". לא מעט פעמים כתבתי לכם פה על התסכול של נשים שופעות, שתמיד נראות מעט יותר פרובוקטיביות רק בשל המציאות הפיזית של גופן. גור חטפה לחלוטין את האמיתה הזאת כסטירה לפרצוף, והאופן שבו היא הצליחה לנתח את החוויה הזאת הוא בהחלט מדויק. סביר להניח שאישה בעלת חזה צנוע יותר הייתה "מפריעה" פחות ומעוררת פחות פרובוקציה. מצד אחר, האם אישה אשמה בכך שהחזה שלה שופע? האם היא חייבת לסבול מהחום רק בגלל המציאות הפיזית של גופה?
"אם יש לי הופעה בים - אני אלבש את הלבוש המינימלי ביותר", הוסיפה גור. והיא צודקת, אין שום סיבה שבשל מידות גופה ייכפה עליה להתכסות בשכבות מחממות. ללא ספק, גם התקרית של גור וגם תקרית הבורקיני ממחישות שלנשים על חוף הים יש זכות קיום, אבל הן חייבות להיראות ולהתלבש כמו ג'יג'י חדיד, כדי שלא לפגוע ברשות הציבור.
ללא ספק, הדעה הרווחת - גם אם באופן לא מודע - היא שאם הגוף הנשי לא ממושטר, כלומר נראה כמו שהוחלט, באופן שרירותי למדי, שהוא אמור להיראות, להתנהל ולהתלבש בתקופת חיים מסוימת - הוא מלחיץ, הוא מאיים והוא לא רצוי עבורנו. האם אי־פעם יגיע היום שבו הגוף הנשי יפסיק להיות יבשת שחורה מבעיתה ומרטיטה בו זמנית? מה צריך לקרות כדי שזה יקרה? שהילרי תהיה נשיאת העולם החופשי?
המין האנושי קיים אלפי שנים, ועדיין, איכשהו, למרות העובדה שהגוף הנשי הוא אמת יומיומית כמעט בנאלית במציאות של כולנו, עדיין מתייחסים אליו כאל אובייקט מסתורי ומעורר בעתה. כזה שצריך לשלוט בו ולתמרן אותו, להסתיר אותו או לגלות אותו. כאילו לא מדובר בעובדה הביולוגית הכי סתמית עלי אדמות, נדירה כמו גרגיר חול, משהו שלאמא שלך, לאחותך, לסבתא שלך ולשכנה שלך יש. למה? למה אחרי אלפי שנות אנושות אנחנו לא יכולים פשוט להבין שהגוף הנשי הוא בסך הכל עוד אורגניזם חי בחלל? הוא לא פה כדי לתקוף אותנו, או לפתות אותנו, או להציק לנו, או להחטיא אותנו, או לפגוע בנו, או לענג אותנו או לפגוע ברגשות הציבור. הוא פשוט חי וקיים, ממש כמו גוף של גבר.