אף שבשנים האחרונות אני מנהלת את המלתחה שלי משל הייתי בובת ברבי קן נטולת איברי רבייה, היו ימים שבהם גם עבורי, הקונספט של “להשתמש בנכסים” שאלוקים, או מי שזה לא יהיה נתן לי, היה נשמע כמו קונספט ראוי. כאישה שזכתה לצמד עופרים ביוני למדי (הכל טבעי, ואני מאמינה שלא ייתנו לי לעשות הקטנה לפני שארזה כמה וכמה קילוגרמים, לעזאזל), תמיד נאלצתי להתמודד עם הדרישות החברתיות הסותרות. מצד אחד, תחשפי כמה שיותר כי אלו הנכסים שלך (תודה, כיף לשמוע שהפנים שלי למשל, או האישיות, פחות רלוונטיות), ומהנגד השני, כשהייתי חושפת יותר מדי (בתקופת הנעורים הכה משונה שלי, כמו של כולנו), נדרשתי לכסות אותם מיד, כי עכשיו זה כבר היה יותר מדי.
ורק אלוהים יודע איפה עובר הקו הדק הזה שבין חשיפה מדויקת ליותר מדי חשיפה. ובעיקר, כפי שאמר לאונרד כהן בשירו המופלא המשלב מלל מתוך תפילת יום הכיפורים: “מי בכלל קובע”? בכל אופן, בשלב מסוים החלטתי לפרוש מהמרוץ. קצתי באלו שחושבים שאני צריכה לפתוח מחשופים כי השדיים שלי הם הדבר היחיד שמזכיר למין האנושי שאני נקבה ומאסתי באלו (והיו כאלו) ששלחו ידיים אל חולצתי הפרוצה על מנת להדק את הפתח ולהאיר את תשומת לבי לכך שהגזמתי. בשנים האחרונות אני פשוט מתלבשת צנוע ומשמים וחותמת את הדיון מראש. יש ימים שאפשר כמעט לחשוד שאני שומרת מצוות. ומתברר שאני לא לבד.
****
הרעיון של אופנה צנועה כלגיטימית תופס תאוצה בעונות האחרונות. מהכרח השמור לנשים אורתודוקסיות או מוסלמיות או מקטע שמגניב פאשניסטות שמחפשות חידושים, אופנה צנועה הופכת אט־אט לנוהל של נשים חילוניות מן המניין ומן העם. אתר האופנה הנחשב refinery29 ציין במדרג הטרנדים שלו לשנת 2017 את העובדה שהשנה ההמונים, המיינסטרים כלומר, יתחילו לשים לב לתנועת האופנה הצנועה (modest fashion). מכפלות נמוכות יותר, שרוולים ארוכים יותר ומחשופים סגורים - כל אלו יהפכו מנחלת חלקם של המגזרים הדתיים ומהבון־טון של אנשי אופנה אנינים ללוקים לבישים, טרנדיים ופופולריים. “בכנות, אם תסתכלו על הקולקציות של רוב חברות האופנה המהירה ושל מותגי העיצוב, תבחינו שהרוב כבר לחלוטין צנוע”, מעדכן המאמר. “זה פשוט לא קיבל את התווית של לבוש צנוע”.
המאמר מציין שלוקח להמונים זמן רב לחבק את המראה הצנוע בשל אספקט מאוד מסוים שהופך אותו לקשה לעיכול, והדגיש שמדובר בתהליך שעוד לא הושלם סופית. ברגע שהמילה “צנוע” מוצמדת לפריטים מסוימים, היא מיד מעניקה להן קונוטציה מאוד ברורה בתפיסה התרבותית שלנו, שמאפיינת אותם כבגדים בעלי מראה מיושן או משעמם. אך ברור שלא כך הדבר. הרי פריטים צנועים בסך הכל נמנעים מחשיפת איברי גוף. זה הכל. לא מדובר בפריטים שאלוהים סרג במו ידיו. פריטים צנועים יכולים להיות שיקיים או מיושנים, עכשווים או אנכרוניסטיים. “צנוע” היא בסך הכל מילה שמתארת קווי מתאר טכניים, לא תו תקן לדרגת אופנתיות.
****
כשקראתי את המאמר מיד חשבתי על אחת הפרזנטציות שנכחתי בהן במהלך החודש האחרון. הדוגמנית לינור אברג’יל, חוזרת בתשובה, השיקה ליין אופנה חדש. במהלך הצגתה של הקולקציה התעקשה אברג’יל יחד עם שותפתה למותג שאף שהפריטים שהן מייצרות צנועים, הם בהחלט לא מיועדים רק לנשים דתיות. אבל אני לא יכולתי שלא לפקפק ביכולת של המותג לבית אברג’יל למכור את מרכולתו לנשים חילוניות. ללא ספק, החשיבה שלהן מתקדמת אופנתית, אך כפי שמציין המאמר באתר refinery29 - אנחנו כמעט שם, אבל עוד לא לגמרי.
אני אומנם סולדת מהסיבה שמביאה נשים דתיות להתלבש באופן חסוד (העובדה שאל להן לחשוף את גופן הטמא בפומבי ולהחטיא את הגברים), אבל אני שמחה שהאסתטיקה של המראה מתחילה להפוך ללגיטימית עבור ההמונים. כי לצד טרנדים חשופים ומשחררים, מדובר בהחלט באופציית לבוש מהנה שלא מעט נשים חילוניות יכולות ליהנות ממנה. עבורי, הרעיון של להתלבש סגור וחסוד לא קשור לעובדה שאני צריכה להגן על העולם מפני הגוף שלי, אלא לעובדה שאני צריכה להגן על הגוף שלי, השקט הנפשי שלי וההוויה שלי מפני העולם.
כשאני מתלבשת באופן צנוע, ואני מדברת רק על החוויה שלי עצמי, אני מרגישה שאני יכולה פשוט להתרכז במה שעליי לעשות. אני לא צריכה לדאוג אם החצאית שלי קצרה מדי ולגלגל אותה כל הזמן למטה. אני לא מסדרת את הכתפייה הסוררת של הגופייה. הבגדים החנוטים שלי עוטפים אותי בחמלה ומאפשרים לי לנהל את סדר היום הקדחתני שלי בלי לדאוג לגבי איך אני נתפסת, איך אני נראית, מי יסתכל עליי ובאיזו צורה. ברוך השם.