למה לא אמרת שאחותך (מתלבשת) יפה ממך? ראיון עם מעצב השמלה של פיפה מידלטון

 נדמה שמאחורי הדם הכחול והמפונפן של האחיות קייט ופיפה לבית משפחת מידלטון מסתתר דנ"א שכולו פאנק רוק עם אטיטיוד. אחרת, אי אפשר להסביר את העובדה ששתיהן בחרו כמעצבי שמלות הכלה שלהן מעצבים בריטים אסלים, אבל כאלו מהסוג האדג'י והאקסצנטרי של ממש. אלכסנדר מקווין, שבית האופנה שהותיר מאחוריו לאחר התאבדותו המצערת בשנת 2010, אומנם כבש את החתונה המלכותית של הדוכסית מידלטון, אבל מעצב בריטי נחשב לא פחות, ג'יל דיקון, הצליח ממש לפני שבועיים להניח את העיצוב שלו על השושבינה הזכורה ביותר בעולם - הגברת פיפה מידלטון.

שמלת הקוטור הארוכה עשוית התחרה התהדרה במפתח צוואר גבוה וסגור, שרוולי שכמייה קטנים ומחוך חובק גזרה. השמלה עוטרה במפתח גב דמוי לב, והיא נוצרה כולה בעבודת יד מוקפדת שיצרה מראה של שמלה העומדת ללא תפרים. על ההינומה היה אחראי לא אחר מאשר הכובען הידוע סטפן ג'ונס, שיצר פריט משולב מבד טול מעודן, רקמה ופנינים. ג'ונס ודיקון עבדו כבר בעבר על פרויקטים משותפים, למשל על יצירת אביזרי השיער והכובעים שהופיעו בתצוגות של דיקון ב-2007 וב-2013.

מידלטון היא כמובן לא המעריצה היחידה של המעצב הבריטי, שעם הכוכבות שחובבות את יצירותיו נמנות דינוזאוריות שיק כמו סולנג' נואלס, קייט בלאנשט ושרה ג'סיקה פרקרף שאוהבות את סגנונו האדג'י של המעצב שאוהב פרינטים סוריאליסטיים, פרופורציות ייחודיות, מוטיבים מעולם הפופ ושאר אלמנטים משעשעים. כן, שמלת הכלה הקלאסית של מידלטון לא נראית כמו פריט שיצא בהכרח מהמפעל הנורמטיבי של דיקון, והבחירה בו בהחלט הייתה מפתיעה וייחודית. גם מהצד שלו, שכן בראיון שהעניק ל"גרדיאן" ב-2008 טען דיקון שהוא בכלל לא מעוניין לעצב עבור כלות ("הן לא מקשיבות לך"). אבל נראה שכל זה היסטוריה, כי בואו נודה, כשפיפה מידלטון קוראת לך- אתה מתייצב. ובסופו של דבר, זו הייתה התייצבות מורכבת במיוחד, שכן במהלך שבוע החתונה מת אביו של דיקון, והוא מצא את עצמו בו-זמנית באחד מרגעי השיא של הקריירה שלו וברגע של אבל אישי משמעותי.

"אני לא מאמין במוזות"

דיקון עולה לכותרות בתקופה מורכבת מאוד עבור מעצבים-כוכבים. בעשור החולף הפכו כמה תקריות מרכזיות את המעצבים הסטארים של העשורים הקודמים, בהם אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו, מהכרח שכל בית אופנה מעוניין להתהדר בו כסמל סטטוס, לגורמים עוינים ומורכבים עבור החברות המסחריות שלא בטוחות שהן מעוניינות יותר להשעין את בתי האופנה המסורתיים שלהם על מוצא פיהם של המעצבים המגלומנים והדקדנטים. דיקון בהחלט הצליח לחמוק מהגורל הזה ולייצר ישות ציבורית

דיקון טען בראיון עבר שחשוב מאוד מבחינתו הקונספט של הדמוקרטיזציה של האופנה והבאתה לקהל הרחב, ושיתוף הפעולה הנוכחי בהחלט ממחיש את העיקרון הזה עבורו. "אני לא אליטיסט", הוא אומר, "אני מאמין בלייצר פריטים עבור הקהל, פריטים שהם יכולים להשתמש בהם. וזה משהו שאהבתי מאוד בשיתוף הפעולה הזה מלכתחילה. אני מתעניין מאוד בחיבור בין אופנה לטכנולוגיה, מדע והעתיד. כמעצב חשוב מאוד לקחת בחשבון את העובדה שאנשים קונים את הבגדים ומכבסים אותם ואתה צריך לדאוג שהם ייראו טוב אחרי כביסה וימשיכו לשרת את האנשים שלובשים אותם". דיקון מדגיש שגם תהליך העיצוב שלו לא לוקה במגלומניות יתרה. "אני לא מאמין בקונספט של מוזה", הוא מספר בראיון, "הרעיון הזה של לעצב לאיזו דמות מיתית גדולה מהחיים. כשאני מעצב יש לי תמיד בראש שש נשים שונות, שש חברות קרובות שלי, כל אחת מהן לגמרי שונה סגנונית האחת מהשנייה, ויש להן צורות גוף שונות, ואם אני מרגיש שרעיון מסוים יתאים לכולן - אני מוציא אותי לפועל".

כמי שמייעץ לחברה מסחרית גדולה בנושא ניקיון ועבודה עם בדים, איך באמת תגדיר את האופן שבו הטקסטים לייצור אופנה השתנה בתקופה האחרונה?

אנחנו הולכים לכיוון של בדים הרבה יותר מעורבים. יש יותר שילובים סינתטיים, פוליאסטר עם משי וכל מיני שילובים אחרים. במקום הגישה שהייתה רווחת בעבר, של בדים מכותנה או ממשי טהור, היום הכיוון הרבה פחות מסורתי. ואתה מקבל ככה שילובים מאוד מעניינים. ואני חושב שבעיקר זה מתאים מאוד לאורח החיים של בני האדם היום. כשאת רואה את הדרך שרוב האנשים חיים היום, הם משקיעים לא מעט זמן בפנאי, בספורט ובכושר ומשתמשים בפריטים של אופנת athleisure. אלו פריטים שמורכבים מבדים עם סיבים יותר סינתטיים.

אפשר ממש לראות את הקשר בין השינוי התרבותי-חברתי, מה שאנשים עושים בזמנם הפנוי, לשינוי בבדים שבוחרים להשתמש בהם. זו חלק מהעבודה שגם עשינו במהלך שיתוף הפעולה הזה, למצוא דרך ליצור ניקיון מושלם בבדים מורכבים מז'אנר ה- athleisure מה שניסיתי לעשות יחד עם החברה זה ליצור קולקציה שתגדיר מחדש את המושג ניקיון. הפריטים שעיצבתי עבור הקולקציה עשויים בדים מעורבים, יש להם את הדפס ה- !Eek המסורתי שלי והם מכילים גם פרינטים בגוונים בוהקים וגם משטחים לבנים שממחישים איך הקפסולה של אריאל מנקה היטב את הגוונים השונים.

הפרויקט כלל קולקציית קפסולה מפתיעה למדי. אריאל ודיקון יצרו ניסוי שהתרחש במרכז לונדון, שם הוקמה חנות פופ אפ של המעצב. הפריטים של המעצב הוכתמו בשלל כתמים, כובסו באמצעות הקפסולה של אריאל והוצבו בחלל המכירה. מאחר שהבגדים נראו יפים כחדשים, הקונים לא חשדו בדבר. כשהם הגיעו לקופה ובידיהם הבגדים שרצו לרכוש, הם גילו שהבגדים שחשבו לחדשים עברו קודם לכן תהליך הכתמה וכביסה בקפסולות אריאל.

"עולם האופנה הטריף אותי"

דיקון, שהתפרסם בעולם בעיצוביו המשועשעים והמפתיעים, גדל בצפון אנגליה הכפרית ("מוקף בטבע ודמיון", כפי שהוא מציין), ובגיל 18 עזב אל העיר הגדולה לונדון והחל ללמוד. ב-1992, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר סנטרל סיינט מרטינס הנחשב כל כך לאמנות ועיצוב בלונדון (שעם בוגריו נמנים בין היתר ג'ון גליאנו, פיבי פילו, אלכסנדר מקווין וסטלה מקרטני- חלקם אף למדו בכיתה עם דיקון) בחר דיקון לנסוע בעולם ולצבור ניסיון בבתי אופנה שונים. הוא בילה שנתיים בעבודה אצל ז'אן שארל דה קסטלבז'ק בצרפת, ולאחר מכן חזר ללונדון ועבד בכמה מבתי האופנה היוקרתיים בעיר. בתקופה זו פגש את הבעלים של בוטגה ונטה ומ-1998 עד 2002 שימש כמעצב הראשי של בית האופנה.

בשבוע האופנה של לונדון ב-2004 השיק מותג משלו (GILES), ובהמשך זכה בין היתר בפרס "מעצב האופנה הבריטי של השנה" בטקס פרסי האופנה של בריטניה" ב-2006. אחד מהרגעים החזקים בקריירה שלו, עד לפיפה כמובן, היה בשנת 2008, כשהזמרת לילי אלן לבשה שמלה שלו עם דפוס במבי מדמם ("בדיוק דיברתי עם לילי השבוע על השמלה הזאת!", הוא מספר לי). אחד מהאספקטים המשמעותיים ביצירה של דיקון הוא העובדה שביטוי עצמי ונאמנות לדנ"א שלו חשובים לו על פני תמורות וטרנדים שונים. "לא עיצבתי בחיים שלי פריט בסגנון נורמקור", הוא עונה כשאני שואלת אותו על אחד מהטרנדים החזקים של השנים האחרונות, "אופנה היא דבר שכל הזמן משתנה ויצירה תלויה יותר בבחירה של המעצב מאשר בטרנד".

העובדה שבניגוד למעצבים הכוכבים של העשור הקודם, דיקון לא מכלה את עצמו לדעת, טמונה לא מעט בהבנה שלו והקבלה שלו את המציאות של עולם האופנה והסירוב שלו לשתף איתו פעולה בצורה עיוורת. לפני כשנה וחצי נטש דיקון את ליין ה-ready to wear שלו, הפסיק לעבוד לפי עונות והחליט להתמקד בייצור בלעדי של פריטי קוטור על פי הזמנה. "בהתחלה עיצבתי פריטי הוט קוטור לצד הליין הרגיל שלי והייתי בטוח שהם ישמשו רק להפקות אופנה ולמסלול, אבל אז אנשים התחילו לקנות אותם", הוא מספר, "אז לפני שנה וחצי החלטתי לנטוש לגמרי את הקו הרגיל. עולם ה-ready to wear הוא פשוט מרק של בלגן, אלא אם כן אתה שייך לבית אופנה גדול או שיש לך מימון משמעותי, זה כמעט בלתי אפשרי להיכנס לתוך בתי הכלבו החזקים, ואז קהל הלקוחות שלך מאוד מצטמצם. זה פשוט הטריף אותי. הבנתי שיש לי לקוחות משלי ומכירת קוטור עבדה בשבילי טוב".

דיקון מציין שבניגוד לאיך שהתנהל עולם האופנה הישן, שבועות האופנה היום אכן משמשים עבור השואו והקהל יותר מאשר בשביל הקניינים. "חברי כריסטופר ביילי (המנהל הקריאייטיבי של בית האופנה ברברי – י,ר), אמר לי שהקולקציות שמראים בתצוגות של ספטמבר מוכנות ומוצגות לקניינים כבר במאי. יצירה כזאת תכופה של קולקציות יכולה לשרת מעצב שנמצא בבית אופנה גדול, אבל לא בשביל יוצר עצמאי כמוני". המעבר של דיקון ליוצר של קוטור גם שינה את תפיסת עולמו הקודמת בנוגע לעיצוב עבור כלות, ובראיון עדכני לאתר "ביזנס אוף פאשן", שיצא לאחר גילוי שמלת הכלה של מידלטון, הוא כבר טען שמחלקת כלות היא חלק משמעותי מבית אופנת קוטור בריטי.

אבל החזרה שלו למחוזות הקוטור, או העובדה שהוא עיצב את שמלת הכלה של אחת מנשות ההון-שלטון הנחשבות בממלכה האנגלית, ממש לא הפכו את דיקון למיושן או ארכאי. "אני מאוד נהנה מהאינסטגרם כי אני אדם וי'ואלי, ואני מקפיד להעלות תמונות בעצמי לחשבון שלי. אני מנסה לדאוג שהחומרים שאני מעלה תמיד משעשעים וחולקים מהעולם שלי, כי בשביל זה אנשים בעצם עוקבים אחריך, הם רוצים לראות את העולם שלך", הוא מספר "אני נהנה שיש לי מקום שאני יכול לחלוק בו הפקות אופנה, סקיצות או סתם דלת מעניינת שראיתי ועוררה בי השראה. קייתי גרנד (סטייליסטית, עורכת מגזין "LOVE" וחברה קרובה של דיקון – י"ר) משתמשת ברשתות בצורה מדהימה, היא יוצרת סרטונים שזוכים למיליוני צפיות, וזה בהחלט מרשים בשביל עורכת מגזין שהוא נישתי. אני בעיקר עוקב אחרי משפחה וחברים, ואני מאוד אוהב את החשבון של הדוגמנית אנה קליבלנד".