לפעמים נדמה לי שהמציאו את האינטרנט בשביל שתי סיבות עיקריות בלבד: כדי לצפות בפורנו וכדי לגרום לאנשים אחרים לחשוב שאנחנו נראים טוב הרבה יותר ממה שאנחנו נראים באמת. ולא, אני לא יורדת איתכם פה בכלל לרזולוציות פילוסופיות. אני לא מדברת איתכם על התרבות הענפה כל כך של לייצר אשליה של הצלחה בחיים, שפע חברים וכיף אינסופי באמצעות תמונות הוללות משלל אירועים. אני מדברת איתכם תכלס על האופן שבו כולנו משתמשים באינטרנט כדי לגרום לעצמנו להיראות טוב הרבה יותר ממה שאנחנו נראים באמת. זה שנים שאני מתרגלת את מה שאני מכנה אמנות ה”סלפי הלווייני”, אותה זווית צילום קסומה ועליונה שכוללת יד מונפת באוויר וגורמת לעבת הבשר בנשים להיראות כחושה וקוקטית. לא יעזור, הקשר בין התמונות שלנו בפייסבוק או באינסטגרם לבין איך שאנחנו נראים הוא מקרי בהחלט, על גבול האשליה הנפשעת. יש לי חברה שהתמונות שהיא מעלה לפייסבוק כל כך קיצוניות בחוסר הקשר שלהן עם המציאות, שזה מביך. פעם היא הכירה בחור אונליין ושאלה אותי אם התמונות שלה באמת מייצגות את איך שהיא נראית, כי הם עומדים להיפגש בקרוב והיא רוצה להיות בטוחה שמה שהוא ראה זה מה שהוא מקבל. מובן שכמעט נחנקתי כשהיא שאלה אותי את זה, אבל אני לנצח נוקטת גישה שאם זה לא מזיק יותר מדי לאף אחד, עדיף לשקר. זה לא עולה כסף. אמרתי לה שזה בול איך שהיא נראית. כן, אני חברה נוראית.
בכל אופן, מאחר שהעולם פועל על תזה ואנטיתזה כדרך חיים, ותמיד תגיע לכל תנועה תנועת הנגד שתאזן אותה, כך גם האינטרנט סחט מתוך עצמו את הטרנד ה”טבעי”. ויש דברים שהם פשוט טבעיים מדי. נגיד, אתןמכירות את הרגע המחליא הזה שבו אתן פותחות את המצלמה של הסלולרי והיא בטעות מכוונת אל הצד שלכן ולא כלפי חוץ, ומה שנגלה לנגד עיניכן זה אתן בזווית תחתונה ומכפילת סנטרים? אז דמיינו שאת התמונה הזו אתן מעלות לפייסבוק.
מצמרר. ההאשטאג badpicturemonday# בא להפוך את חלום הבלהות הזה למציאות. במה מדובר? בדיוק במה שזה נשמע. ההאשטאג קורא לאנשים להעלות לרשתות החברתיות תמונה גרועה שלהם בכל יום שני. התמונות האלו, שמתייגים אתכם בהן באירועים חברתיים, וכשהן עולות לפייסבוק בא לכם למות? אז כאלו. מזעזע.
***
האמת היא שלא מתאימה לי הגישה הזו. אני לא רוצה לראות פרופילים באינסטגרם שמראים סימני מתיחה ופנים נטולות איפור. לא רוצה בלוגים הומוריסטיים שחושפים בפנינו איך החיים נראים מאחורי עדשת המצלמה המשויפת של יו־טיוב. אני לא רוצה להיחשף למה שחשבנו בעבר שהאינטרנט באמת יהיה - המסך האלטרנטיבי לטלוויזיה שלנו - זה שיראה לנו את המציאות כמו שהיא, ולא באמצעות פילטרים מחוכמים. האמת היא שגם זה לא מתאים לי. מעולם לא הסתכלתי על האינטרנט שלי כעל סוכן מציאות, וגם אין לי שום צורך שהוא יהיה כזה. אני נהנית לשווק אשליה ולקנות אשליה ולחלום על עולם טוב יותר אי שם ברחוב קסום בברייטון. שם אוכלים רק טוסט עם אבוקדו כל השנה ומתקלחים במקלחות שהושרו בהן פצצות אמבטיה ריחניות של המותג Lush. לא אכפת לי שהבלוגרית הזו שמצטלמת באמבטיה קנתה את הפצצות האלו בפאונדים האחרונים שלה, ועכשיו היא לא יכולה לשלם חשבון חשמל. זה לא מעניין אותי.
מציאות יש לי במציאות, ואני לא צריכה את המציאות הזו גם על המסך שלי. המסך שלי, ושל כולנו, הוא האינטרנט. כשאני חושבת על זה בכנות, הגישה שלי תמיד הייתה כזו, גם כשהמסך העיקרי שלי היה הטלוויזיה. תמיד העדפתי את האשליה הנפשעת של “סקס והעיר הגדולה” על העליבות הקיומית של הסדרה “בנות”. אני אדם של אשליות, ותיזהרו לא לפוצץ לי את הבועה עם תמונות הסנטרים הכפולים שלכם, שמעתם?