כעיתונאית אופנה, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני חלק מהמערכת המשומנת הזאת שנקראת "תעשיית האופנה". ממש כמו חברות האופנה שמוכרות לכם את פריטי הלבוש עצמם, גם אני נדרשת למלא באופן עונתי, לעזאזל, באופן יומי, את מכסת הסקרנות והעניין שלכם לגבי החידושים בעולם האופנה. תנו לי לגלות לכם סוד לא ממש סודי - אין חדש תחת התחת של שמש האופנה.



הקטיפה חוזרת. היא הייתה פה גם בשנות ה־70. רוב הטרנדים שתמצאו ברשת האופנה המהירה הקרובה לביתכם היו כאן גם לפני שלוש שנים בפורמט מסוים והם יחזרו עם שינוי מזערי, קטן וחסר חשיבות משמעותית עבור התפתחותו של המין האנושי גם בשלוש השנים הבאות. בקיצור, כמו שכבר ידעתם, טרנדים ושינויים תדירים בתעשיית האופנה נועדו לספק דבר אחד מרכזי- את המרשרשים של חברות האופנה. וגם את ההבטחה שתהיה לי קריירה, כי כביכול יש לי באמת דברים חדשים לחלוטין לכתוב עליהם בכל שבוע.



תעשיות רבות אימצו את השיטה הכל כך רווחית של תעשיית האופנה לייצר הכנסות, תוך שהיא מוכרת לנו שהכול חייב להשתנות כל הזמן. זה קורה כל הזמן מתחת לאף שלנו ואנחנו כמעט לא שמים לב. כלומר, אנחנו שמים לב, אבל לא יכולים לסרב לצורות המחוכמות והמופלאות שבהן מוכרים לנו דברים שאנחנו אולי לא צריכים. אבל לעזאזל, הם באמת גורמים לנו להרגיש הרבה יותר טוב עם החיים התפלים שלנו, לפחות לרבע השעה הבאה.



בכל אופן, אתמול, במהלך מסיבת עיתונאים באחת מרשתות "הלבשת הבית" הגדולות (תכף נחזור לביטוי המעניין הזה), הייתה לי הארה משונה; הבחורה החביבה והמקצועית בהחלט שהעבירה לי וליתר העיתונאים את הפרזנטציה, הראתה לנו את קולקציית החורף החדשה, שכוללת כריות צמריריות ושלל פריטי צמר מהסוג שבהחלט יכול להיות הגיוני במחוזותינו רק בימי החורף הקשים. הסתכלתי על המתרחש סביבי, ובמקום לחוש תשוקה כלפי כרית הצמר המופלאה שמיששתי, חשתי זעזוע קטן. "כרית צמר לחורף? ואז מה קורה בקיץ, שמים אותה בבוידעם ומחליפים לחלוטין את הסלון?"



פתאום החוויה הזו שכל כך הורגלתי בה, של להגיע עונה אחר עונה לראות את הפריטים החדשים של המעצבים, הרגישה לי זרה, מוזרה ומרושעת. אוקיי, אני כבר יודעת שצריך להחליף את הבגדים בכל עונה, כבר שוכנעתי שזה הכרחי כי... אין לי מושג למה, אבל להחליף את כל העיצוב של הבית שלי? אלוהים, אין דבר אחד בחיים שלנו שתשאירו יציב?



***



אז זהו, תתקדמו. התפיסה שבניגוד למלתחת הבגדים שלנו, "מלתחת" הבית שלנו היא דבר יציב, זה משהו שאולי תקף לימים שבהם גדלנו בבית וראינו את אמא שומרת ומגנה על המפות ועל כיסוי הספה שלה כמו על אחד מילדיה. היום, גם הלוק של הקוקון שלנו, החממה שלנו, המקדש שבו אנחנו מוגנים, נחים ומנמנמים, הבית שלנו, מיורט בידי תעשיית הטרנדים העולמית.



איך זה קרה? מדובר בתהליך הדרגתי, אבל נחוש. בשנים האחרונות זלג תחום עיצוב הבית מידיהם של אניני עניין ומקצוענים, וירד היישר אל חיק העם. רשתות אופנה מהירה כמו זארה, H&M ופוקס פתחו בהמוניהן מחלקות לבית. מה שהיה פעם עיצוב, כלומר מושג שיש בו מן ההתמקצעות והבדלנות, הפך ל"הלבשת בית", או "סטיילינג לבית". שני המונחים משתייכים לאותה מהפכה שקטה ומחוכמת שעושה לכל תחום הקישוטיות הביתית שלנו את מה שעשו רשתות האופנה המהירה למלתחה שלנו. הקטליזטור? רצון של אנשים לעשות כסף והרצון שלנו להראות את החיים שלנו לעולם באמצעות הרשתות החברתיות. כן, אנחנו במו ידינו טיפחנו את הטרנד הזה כשהחלטנו שלא רק שאנחנו צריכים להראות את עצמנו, את הילדים היפים שלנו ואת החופשות הנוצצות שלנו ברשתות החברתיות - אנחנו צריכים גם להשוויץ עם הדירות המגניבות והמעוצבות שלנו.



זו כבר אמת ידועה שנושא עיצוב הבית הוא לא פחות קריטי לפאשניסטות ובלוגריות האופנה הנחשבות מהבגד החדש שהן ירכשו. אחת מבלוגריות האופנה הפופולריות בישראל, שירן כדר, אוחזת בעסק של כלי בית חמודים שאותם היא מתעדת בחשבון האינסטגרם השוקק שלה, ממש כפי שהייתה מתעדת נעליים חדשות או שמלה מעניינת. וממש כמו שצריך לייצר כל יום תמונה חדשה עם בגד חדש - צריך לייצר גם עוד ועוד אלמנטים מעניינים ומעוצבים בסביבת המגורים שלנו כדי לגרות את הצופים עם האנינות המופלאה שלנו. תקראו לי שמרנית, אף על פי שאני מכורה לוואזות ולכריות, אני צריכה קצת יציבות בחיים שלי, ואני הולכת להתחיל עם הסלון. בקיצור, די למכור לי כריות חורף וקיץ! זה לא עיצוב, זה סתם עצוב.