בבית של טיטי איינאו אין אף מראה על הקיר. לא שמשהו לא בסדר במראה החיצוני שלה. נהפוך הוא. גם לא בגלל שלא מצאה מי שיקדח בקירות. היא פשוט לא צריכה. “אני פשוט מתלבשת ויוצאת”, היא מחייכת.
כמלכת יופי לשעבר, היא כבר לא צריכה לשאול אף מראה מי הכי יפה בעיר. ובעצם, היא אף פעם לא עשתה את זה. “אני לא מקדישה למראה החיצוני יותר מדי תשומת לב, כמו שכולם חושבים”, היא מחייכת. “תמיד הייתי נראית טוב, אבל זה פחות עניין אותי. אני לא חושבת שחשבתי שאני יפה כשהייתי בתיכון, אבל תמיד הייתה לי נוכחות – הייתי גבוהה, דעתנית. תמיד הנחיתי את הטקסים בפנימייה שבה למדתי”.
המראה החיצוני אולי פחות מעניין אותה, אבל היה מי שגילה עניין. בשנת 2013 היא הפכה למלכת היופי האתיופית הראשונה וגם לפרזנטורית האתיופית הראשונה שהובילה קמפיין (לרשת גולף).
היא שבה לכאן לאחר שהות של שבעה חודשים בניו יורק, שם הוזמנה לאודישן בוויקטוריה’ס סיקרט.
“ניו יורק מטורפת”, היא פוסקת בעיניים נוצצות. “זו הייתה חוויה סופר־סופר מגניבה. כשהייתי שם עסקתי גם בהסברה – עשיתי הרצאות באוניברסיטאות וקולג'ים. לא משהו פוליטי בכלל, אני לא נכנסת לזה. אני מספרת את סיפור החיים שלי, איך נערה יתומה התגלגלה לאן שהגעתי היום. זה סיפור די מגניב, לפחות את האמריקאים. בשביל אחת כמוני זורקים כסף. לקהילה היהודית אני חלום רטוב – עולה שהתאקלמה פה והצליחה".
למה החלטת לנסוע?
“הכיוון שאני חותרת אליו הוא קריירה בינלאומית. עזבתי לשם בעקבות חוזה שחתמתי עם סוכנות הדוגמניות IMG. בעיקר התאמנתי המון. עשיתי אודישן לוויקטוריה’ס סיקרט, ואמרו לי לחזור בעוד שנה. ניו יורק מדהימה. התרבות שם שונה משלנו, אינדיווידואלית יותר - אתה והמשפחה שלך והתא שלך. חייתי שם חיים מטורפים, אבל ביום־יום הייתי די לבד. לבד מגניב, לא לבד מבאס, ומצד שני בכל ערב היה לי מה לעשות. משחקים של ה־NBA, פתאום את מוצאת את עצמך בארוחת ערב עם שחקן (בבית יש לה תמונות לצד יו ג’קמן - שו"א). את מתגלגלת. בשנייה את מגיעה לאנשים ולדברים, ואם את אישה, בכלל אין לך בעיה. יש שם תרבות של דינרים ופתאום את מוצאת את עצמך עם מלא אנשים ומלא דוגמניות. וזה דינר, כן? הן לא אוכלות כלום. רק אני הייתי אוכלת. כולם היו מסתכלים עלי, מאיפה נפלתי".
למה חזרת?
“אח שלי היה צריך אותי. הוא חלה, יש לו בעיה בכליות. הוא ברשימת המתנה, ואנחנו מחכים להשתלת כליה. זה היה נורא מפתיע ופתאומי ולא פשוט, אבל יהיה בסדר. אני אופטימית תמיד. זה רק אני והוא, בלי אבא ואמא. הוא יותר מבוגר ממני, בן 30. אבל אני עוד אחזור לניו יורק, לעשות את זה בגדול”.
“הייתי טום בוי״
איינאו בת ה־26 גדלה באתיופיה עד גיל 12. אמה נפטרה כשהייתה בת 9, והיא ואחיה עברו להתגורר אצל דודתה. אחר כך עלו האחים לארץ לגור עם הסבים, שעלו לפניהם.
כל המשפחה שלך עלתה?
"כן. היו לי דודים שהיו מסורבי עלייה, אבל עזרתי להעלות אותם ועכשיו הם כאן. מה שקורה שם הוא שרוב היהודים נוטשים הכל. לסבא שלי, למשל, היו אדמות והוא היה חי טוב, במושגים של אתיופיה היינו עשירים. כשהוא הבין שהוא צריך לעלות לארץ, הוא מכר הכל בשקל. לא הייתה לו ברירה. הוא עלה בלי כלום. כשהדודים שלי רצו לעלות, הם עזבו הכל והגיעו לאדיס אבבה. שם עיכבו להם את העלייה מכל מיני סיבות סתמיות. זה יהודים בסופו של דבר, ולא נשארו הרבה, צריך להעלות אותם. דוד שלי חיכה 14 שנה. כשהמדינה הייתה צריכה את העולים האלה בשביל שיהיה כאן רוב יהודי, היא ידעה להעלות אותם, וכשלא בא לה, מתרצים את זה בכל מיני סיבות, אבל אין סיבה אמיתית. עכשיו, כשאני חיה מעבר לים, אני רואה כמה כסף נכנס מכל העולים האתיופים. האמריקאים רגישים לזה והם תורמים המון כסף לכל מיני ארגונים שזה אפילו לא מגיע אלינו. מבחינה כלכלית זה לא נטל על המדינה, היא יכולה לעשות את זה".
האם נתקלת במקרים של אפליה?
"כן, בטח. הייתי גם רוצה לראות יותר פנים אתיופיות בתעשיית האופנה, הרי כולם הולכים לשמש כדי להגיע לצבע שלנו. שחור זה יפה. בחורף אני בהירה יותר, כשהייתי בניו יורק ולא ראיתי שמש, ירד לי כל השיזוף. לא האמינו לי”.
איך היה לגדול בפנימייה?
“הפנימייה הייתה מקום שתמך בי והציל אותי. הייתה לי מסגרת טובה ותמכו בי מאוד. ידעתי לנצל את מה שיש שם לטובתי. השתתפתי בחוגים, הייתי מדריכת של”ח ומצטיינת גדנ”ע. למדתי טוב, יש לי תעודת בגרות מעולה. ידעתי להשקיע, אבל לא הייתי חננה”.
תמשיכי ללמוד?
“לא יודעת. כבר התחלתי תואר בקיימות וממשל בבינתחומי. עשיתי שנה וחצי והפסקתי. החיים מפתיעים אותי, יש להם מסלול משלהם. אם לא אחזור לניו יורק בשנה הבאה, אמשיך בזה, אני חייבת. אפילו עכשיו אני רוצה להמשיך, באוניברסיטה הפתוחה”.
לדוגמנות היא הגיעה במקרה. חברה רשמה אותה לתחרות מלכת היופי, “בלי להגיד לי”. בהתחלה היא לא התייחסה לכך ברצינות, ואפילו הגיעה לאודישנים ללא בגד ים. אבל היופי בלט. “הייתי מלכת היופי והפרזנטורית האתיופית הראשונה, ואחר כך הגיעו קמפיינים. אחרי הקמפיינים הגיעו הטיסות, ופתאום גם התחלתי ללמוד. המנהלות שלי התעקשו שאלך ללמוד. הן ידעו לנתב ולנהל לי את החיים, כאילו אני הבת שלהן”, היא מספרת.
איך הייתה התחרות?
“לי זה היה מוזר. לא הכרתי את העולם הזה, איפור. עקבים. הייתי טום בוי כזאת. פתאום מצאתי את עצמי בתחרות עם כל כך הרבה בנות יפות. הייתי צריכה להראות שאני הכי טובה, שאני נראית הכי טוב. זה מצחיק, כי את מתחרה על יופי”.
יש ביקורת רבה על תחרות מלכת היופי, ועל דוגמנות בכלל, שהיא מחפיצה נשים.
“אני לא חושבת שדוגמנות מחפיצה נשים. תמונות שאני כמעט ערומה בהן – אני בחרתי בזה, זה לא קשור להחפצה. אף אחד לא אומר לך, את הולכת מבחירה. אנחנו המין היפה, צריך לחגוג את זה. אם מישהי לוקחת את זה באור חיובי – היא תרוויח מזה. כמוני. את חמודה, עם שמלה, מייצגת את המדינה. במיס עולם הייתי הישראלית הראשונה אי פעם שהתיידדה עם כל הנציגות מהמדינות הערביות. לא חשבו שאני מישראל, אז מיס מצרים ומיס וסוריה התחברו אלי. אחר כך הן אמרו שאני חמודה, אבל שאסור להן להצטלם איתי”.
“עושה עבודת קודש״
באוקטובר האחרון התחולל בפייסבוק מאבק מתוקשר בין טיטי לבנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. טיטי פרסמה פוסט חריף, בתגובה לפוסט שפרסם נתניהו ובו תקף את הפרשן הפוליטי של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ'. הרשת געשה, והתגובות היו מעורבות – לצד הביקורת החריפה שנמתחה עליה, היו מי שתמכו וצידדו בה.
מה קרה עם יאיר נתניהו?
“היו תגובות מאוד־מאוד קשות לפוסט, והתחרטתי והורדתי אותו. אמרתי את מה שאני חושבת”. לדבריה, זאת הפעם הראשונה שהיא מגיבה לסערה שהתחוללה, כי לא הסכימה להתראיין בנושא. “קודם כל זה אכזב אותי מאוד כי ביקרתי את יאיר נתניהו, אבל לא התכוונתי שזה ילך לשיח של ימין ושמאל אלא לשיח של ערכים, שככה לא מדברים. זה מה שמעצבן בשיח של הציבור הישראלי, שאנחנו לא יודעים לתת מקום לדעות שונות, לדברים שונים מאיתנו. זה מעצבן כי מצאתי את עצמי פתאום במלחמה של ימין ושמאל. הימנים נכנסו בי בצורה הכי בוטה והכי מגעילה שיש, והשמאלנים תמכו בהתלהבות. אבל חבר’ה, לא לשם כיוונתי, לא לאף אחד מהצדדים. אותי גידלו על ערכים של ‘והדרת פני זקן’, והוא מרשה לעצמו להתנהג כמו שהוא מתנהג כי הוא הבן של ראש הממשלה, אז הוא חושב שהוא יכול. וכמה נוח היה לו לעשות מזה מאבק של ימין ושמאל. קיבלתי המון הודעות, וכל זה כי ביקרתי אותו, דבר שבמדינה מתוקנת כולם יכולים לעשות. אולי לבוא ולהגיד לו ‘מי אתה, מה אתה ומה אתה עושה בחיים?’ זה גם לא היה לעניין, אבל זה אדם שעושה אצבע משולשת לאנשים. זה מביך את ההורים שלו, לא אותי. זה לא באמת אדם שאני יכולה להתנהל בשיח איתו, התמיכה הזאת בו, בעיניים עצומות, היא מוגזמת. הוא כתב שיש לו תעודה מהאוניברסיטה העברית ואמר שאני מתחנפת לברנז’ה השמאלנית. מה שבטוח זה שהתקשורת הייתה מרוצה מאוד”.
יש רצון להיות מעורבת פוליטית?
“אולי בעתיד הרחוק. חשבתי על משהו בכנסת. את ההסברה אני עושה לא מטעם המדינה. בלי להשתחצן, אני עושה עבודת קודש, הייתי ב־70 קולג’ים ואוניברסיטאות. ההסברה של ישראל היא על הפנים בלשון המעטה, אנשים שונאים אותנו שם בעולם ואנחנו לא עושים כלום. צריך לתת קונטרה, אם ה־BDS נותן מלגות לסטודנטים אמריקאים שילמדו ורק ישנאו את ישראל וישרישו שנאה באוניברסיטאות, למה שלא נילחם בזה? למה שלא ישלחו אנשים כמוני, ועוד מיליון שרוצים, לעשות הסברה? באוניברסיטת קולומביה הפגינו פעילי BDS ולא הצלחתי להיכנס, בסוף מאבטחים הכניסו אותי. הם לא מפחידים ולא מרגשים אותי”.
מה מפחיד אותך?
“עכברים”.
ברוח ה־Me Too היא משתתפת בכל פרויקט שקשור בנשים. בעבר הצהירה שהיא מוטרדת על בסיס יומי, היא שומעת וסופגת הרבה הערות ומבטים, אולם “אף אחד לא העז לגעת בי אף פעם”.
יש לך חבר?
“לא. כשיהיה לי, אעדכן”.
חולמת להקים משפחה?
“מאוד. ארבעה ילדים”.
השתתפת ב”הישרדות”, איך היה?
“הישרדות זו חוויה אמיתית לגמרי”, היא משחזרת. “אנשים לא מאמינים שזה באמת קורה, אפילו אני לא האמנתי שזה קורה לי. זו הייתה חוויה מטורפת, שלא הייתי ממליצה עליה לאחרים, זו טעות לחשוב שכל אחד יכול. זה לא רק הרעב, זה מקום קיצוני מאוד וזה לא דומה לשום חוויה אחרת. אנשים יוצאים מצולקים”.