אותה הגברת בשינוי אדרת

"להוציא את היצירתיות שלי"

“טלפון אחד שינה את הכל. אבי שחי בארה"ב התקשר לספר לי שהתוצאות של הבדיקות שלו לא טובות ויש לו גידול סרטני בראש. הוא עלה על הטיסה הראשונה לישראל, ואני ביקשתי מהבנק שנה של חופשה ללא תשלום, כי זו הייתה שנתו האחרונה", מספרת פזית עוז בגילוי לב.

עוז (39) נשואה+ 1, החלה את הקריירה שלה בגיל 23 כעוזרת אישית של פיגורות בכירות בבנק והתקדמה עד לתחום משאבי האנוש והשירות בחטיבת הפיננסים. “אבא שלי עזב לארה"ב כשהייתי בת 10 ותמיד אמר לי ‘יום אחד אני אחזור לישראל’, ‘יום אחד אני אגור לידך’, ‘יום אחד’ היה המשפט הקבוע שלו. כשקיבלנו את הבשורה הבנו שאין יותר הזדמנות ליום אחד. יש רק כאן ועכשיו וזה הזמן לעשות.

"במהלך השנה הזאת שסעדתי אותו וטיפלתי בו, הרגשתי שאם אני לא רוצה להשתגע, אני חייבת גם משהו טוב, משהו שלא קשור בבתי חולים, בבדיקות ובעצב. חיפשתי משהו יצירתי שקשור לתיעוד, אף שמעולם לא היה לי קשר לעולם הצילום, ובמקרה התגלגלתי לקורס צילום והתאהבתי. הרגשתי שאחרי שנים בעולם הבנקאות, הצילום מאפשר לי להוציא את היצירתיות שלי. בדיוק שנה לאחר שאבא שלי נפטר, החלטתי שאני מאריכה את החופשה מהבנק וממשיכה לפתח את נושא הצילום. למדתי עוד שנתיים, כמעט כל סוג צילום, ולמדתי גם טיפול NLP ו־IEMT ופסיכומטפוריקה והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי. טיפול זה תחום שכל הזמן עניין אותי. יום אחד היייתה לי הארה והחלטתי לשלב את עולם הטיפול והצילום יחד, אבל בצורה שלא נעשתה עד כה. לקחתי את עולם הפוטותרפיה הקלאסי והפכתי אותו; במקום שתצלמי את עצמך במצבים רגשיים ואז נשב לדבר על התמונות ועל מה שחווית, בואי נטפל בך תוך כדי שאני מצלמת אותך, נדבר על הדברים הקשים, השמחים, על החלומות, הפחדים ועל איפה את רוצה להיות ואיך לממש את זה, תוך כדי שאני מתעדת אותך ומראה לך את עצמך בכל מיני סיטואציות ומצבים רגשיים שונים. התמונות של הסשן הן רק הבונוס מבחינתי".

היום היא אומנם מובילה את תחום הפוטותרפיה הנשית בארץ, אבל הבחירה בצעד האמיץ לעצור הכל ולהפוך משכירה בבנק לעצמאית – היא לא דבר של מה בכך. “הבנק הוא המשפחה שלי והם ליווי אותי לאורך כל הדרך וגיבו אותי. הם הסכימו לתת לי חופשה של שלוש שנים ללא תשלום, בלי לוותר על הזכויות שלי כעובדת בנק, כדי שאוכל לעבור את התהליך שעברתי. גם העובדה שהיה לי גיבוי ותמיכה מבעלי אפשרה לי להפסיק להגיד ‘יום אחד’ ולהסתכל על הכאן ועכשיו, לקום ולהגשים. המוות של אבי היה הרגע שבו הבנתי את זה".

היא פתחה את סטודיו BARE (חשופה) ומאז הספיקה להפוך לאחת מצלמות הנשים הבולטות בישראל במגוון תחומים. התמונות שצילמה לציפי רפאלי מככבות בחשבונות האינסטגרם שלה ושל בר רפאלי, ובסטודיו שלה היא מצלמת לא רק נשים שבוחרות להביט על עצמן בעיניים אחרות: לצד פרויקטים גדולים ותערוכות היא גם מצלמת לא מעט אנשים מוכרים כאסף אבידן, שלישיית מה קשור, רותם כהן, שירלי גליק, רונית יודקביץ', הראל מויאל וטיטי איינאו. וגם את תמונת השער ואת הצילומים בכתבה על מירן ומאור בוגזלו בגיליון זה.

"האחריות על ההנאה שלך היא שלך"

על המקצוע שבחרה לעצמה אפרת אליעזר־טולדנו לא תשמעו את השכנות מדברות, כי הן לא יודעות עליו. אליעזר־טולדנו, בת 24 מירושלים, עוסקת באחד הנושאים הרגישים ביותר בחברה החרדית והדתית: מיניות ויחסי אישות. לצד הרצאות בנושא במרכז שהקימה, היא מנהלת בביתה חנות אביזרי עונג הקרויה "רסיסי לילה" ומסבירה לנשים ולזוגות מהמגזרים הדתי־לאומי והחרדי על חשיבותה של תקשורת זוגית והנאה. היא אף השיקה לאחרונה אתר אינטרנט.

"מגיל צעיר מאוד אני פמיניסטית. כבר בכיתה ה' התווכחתי עם אבא שלי על משפטים שוביניסטיים בתורה. תמיד הייתי שונה בדעותי. תמיד היה לי קו מחשבה קצת אחר", היא מספרת בכנות. "מה שעיצב את הגישה הבריאה שלי בנוגע לחיי אישות בנישואים היה קשור להדרכת הכלות שאמא שלי העבירה לי לפני החתונה שלי. חשוב להבין, אצלנו בחברה לא נהוג לדבר על נושאים כאלה. כל החיים מדגישים בפנינו את האיסורים ואת הצניעות, ואז, ארבעה ימים לפני החתונה, בשיעור האחרון בהדרכת כלה, פתאום מספרים לנו על יחסי אישות. זה שוק. מה ששמעת כל החיים שאסור לך, הופך פתאום למותר ולחובה. זה מכניס המון לחץ, חששות ופחדים לעניין", היא חושפת. "לכל זרם הגישה שלו, אבל החוויה שלי בתור ילדה ואחר כך כנערה וכאישה היא שכל מה שקשור למיניות צריך להסתיר והוא אסור וגורם לגברים למחשבות. השיח לאורך השנים מלא במבוכה כי אלו נושאים שגורמים להרבה בושה וללחץ וכך זה מועבר הלאה במערכת החינוך.

"החינוך שאני גדלתי עליו הוא לסמוך על הגבר שיוביל אותך, ואני מאמינה שכאישה, האחריות על ההנאה שלך היא שלך ולכן המטרה שלי היא להעניק לאישה את הכוח והידע, שלא תחכה שמישהו יבוא להציל אותה. הכל כמובן בדרך ארץ נקייה וצנועה, מתוך הבנה שנשים ומיניות הן דבר חשוב ודומיננטי במערכת היחסים שבינו לבינה. למזלי, אמא שלי הייתה המדריכה שלי לפני החתונה והיא ידעה להקליל את כל הנושא. בזכותה לא הייתי מפוחדת ולחוצה".

אל החנות מגיעות נשים בטווח רב של גילים - מצעירות בנות 20 שזה עתה נישאו ועד נשים בוגרות בנות 65 שמגלות היום שהדברים יכולים להיות אחרת. הן באות לבד או עם בני זוגן כדי ללמוד, להכיר ולגלות עולם חדש.

אף שאליעזר־טולדנו היא בוגרת לימודי תואר ראשון בתקשורת ושיווק והשלימה תואר שני בעריכת דין, היא החליטה לצעוד בכיוון אחר לחלוטין. "החלטתי שאני רוצה לפתוח עסק עצמאי שקשור להעצמה דווקא בתחום המיניות. כמעט אין לנושא הזה מענה בציבור הדתי והחרדי. התחלתי לשאת הרצאות בנושאי מיניות, פתחתי את חנות אביזרי העונג והקמתי את קבוצת הפייסבוק 'תעוררי את האהבה', שהיא מקום שבו נשים חרדיות יכולות להתייעץ בנושאים אישיים בבטחה ובצניעות". את ההחלטה לפתוח לצד החנות הסודית גם אתר אינטרנט היא קיבלה לאחר שגילתה כי חרף הדיסקרטיות, שכן כאמור אפילו השכנים לא יודעים במה היא עוסקת, יש עדיין המון זוגות בחברה החרדית שמתביישים להגיע ומעדיפים להזמין אונליין. "החלטתי להקים אתר נקי וצנוע שמונגש לציבור הדתי והחרדי, מספק את כל ההסברים ומתאים לחברה שלנו. אני יודעת שיש מי שיחשבו שזה מוגזם ולא צנוע, אבל יחסי אישות בין בני זוג הם גורם כבד משקל והשפעה על הבית. אין ולא צריכה להיות פה בושה או מבוכה".

"התשוקה ניצחה"

בגיל 58, אחרי 35 שנים שבהן עבדה בבנק, החליטה דלית גודיס שהיא רוצה להגשים חלום ילדות ולהיות מעצבת אופנה. היא יצאה לפנסיה מוקדמת, למדה את המקצוע והקימה מותג אופנה הנושא את שמה ומתהדר בכך שבגדיו לא נדרשים לגיהוץ. "אני לא אוהבת לגהץ, בלשון המעטה, וכשקודמתי להנהלה בבנק מצאתי את עצמי בבעיה. כל הבגדים הייצוגיים הם מחויטים ומצריכים גיהוץ או שאלו חולצות גבריות מכופתרות שלא הולמות את מבנה הגוף שלי.

מצאתי את עצמי חוזרת לגיל 7, אז עיצבתי בגדים ואמא שלי תפרה אותם, רק שהפעם תפרתי לעצמי. לאט־לאט התחילו להגיע יותר ויותר בקשות מהסביבה ומצאתי את עצמי תופרת אופנה לנשים כמוני, שצריכות להתלבש אבל לא מוצאות את עצמן בעולם האופנה.

"כשהחלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת ולהפוך למעצבת אופנה, אנשים הרימו גבה. שמעתי מכל כיוון הערות כמו 'מה את צריכה את זה?', 'זה הזמן שלך לטוס ולבלות' ו'לכי להיות עם הנכדים שלך'", היא מספרת בכנות, "התחלתי לעבוד בבנק אחרי הצבא וסיימתי כיועצת השקעות ומנהלת מחלקת בנקאות פרטית. אומנם במשך השנים עשיתי תואר ולמדתי כל מיני קורסים במסגרת העבודה, אבל בשנה האחרונה שלי בבנק הרגשתי תקועה והתחלתי ללכת לכל מיני קורסים – גישור, נומרולוגיה, אימון עסקי. הרגשתי שזה כבר לא המקום שלי, וכשהגיעה העת וניתנה לי הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת - לקחתי אותה בשתי ידיים. נרשמתי ללימודי תפירה וראיתי שיש לי לא מעט רעיונות שאני לא יודעת ליישם אז נרשמתי גם ללימודי עיצוב אופנה. זה עוד היה בתקופה שעבדתי, אז הייתי חוזרת הביתה בחצות והיו לי פרויקטים להגיש למחרת בלימודים. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, אבל התשוקה ניצחה את הכל, גם את העייפות".

גודיס נשואה לטוביה, אמא לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים. היא הקימה את המותג שלה במאי בשנה שעברה ופתחה סטודיו בפתח תקוה. "היה לי ברור שאני עושה את זה אחרת. בתנאים שלי. לפעמים טוביה ואני צוחקים ואומרים 'מה היינו צריכים את זה?', בייחוד כשאנחנו סוחבים את הקולקציה מהמתפרה, אבל מבחינתי החיים התחילו עכשיו והתשוקה שלי לאופנה גדולה מאוד. ההרגשה היא שזה נכון עבורי. פתחתי סטודיו בלב לבו של אזור תעשייה, שיש בו הרבה משרדים ועסקים, כי רציתי להיות קרובה לנשים שהכי צריכות אותי. אני יודעת מה זה להצטרך להתלבש כל יום למשרד, להיראות ייצוגית ומכובדת, אבל תוך כדי גם לנהל משפחה ולתחזק בית. אין לנו זמן לעמוד עכשיו לגהץ או להתפשר על המראה שלנו.

היה לי ברור שאני בוחרת מיקום שהוא לא שגרתי מבחינת אחרים, אבל הוא נכון. אישה יכולה לצאת להפסקת צהריים ולהגיע לסטודיו ולמצוא בגד שיעבוד בשבילה, בלי שהיא תצטרך לעבוד בשבילו. אנשים לא חושבים על זה, אבל אנחנו הנשים, כל רגע ביום חשוב לנו, ואנחנו עושות בכל שנייה לפחות ארבעה דברים בבת אחת, לכן זה אולי נשמע דבר קטן לעמוד ולגהץ או לכפתר, אבל כשאת אחראית על כל כך הרבה דברים ואנשים, אין לך זמן לטרדות הקטנות האלה ואת צריכה בגדים שיקלו עלייך ועדיין תיראי בהם נהדר. והפחד? ברור שיש חששות ותהיות אבל התשוקה באמת גדולה מהכל. אני מרגישה בת 20 בתחילת דרכה ויודעת שהיום אני במקום הנכון בשבילי".