הדי הפחד שעלו מהמילים שלה לא הרפו ממני, ולכן החלטתי שאת הטור הראשון שלי אקדיש לה ואענה לה ולנשים נוספות, שלומדות גם הן ללכת מחדש.
היי, קראתי את מה שכתבת ואני יודעת בדיוק מה את מרגישה. היו לי רגעים שבהם הפחד שיתק אותי – הייתי שם. לא יודעת לאן לפנות, לא מצליחה לראות את הרגע הבא. זה קרה לי אחרי הגירושים השניים שלי. הם באו לי בהפתעה. הייתי לבד, עם שני ילדים קטנים, בעולם שבבת אחת הפך עבורי לעוין. כל האמון שלי – בעצמי, באחרים - התנפץ לרסיסים.
הפחד להיות לבד ליווה אותי כל חיי. אף שתמיד הייתי עצמאית, תמיד פרנסתי את עצמי ולא הייתי תלויה באף אחד, סיפרתי לעצמי סיפור על ילדה קטנה בעולם הגדול. סיפרתי לעצמי שאני לא מסוגלת. שאני לא חזקה מספיק. והפחד הזה היה שם כמו נורה מהבהבת בלוח המחוונים של האוטו, בזמן שאנחנו יודעים שמשהו לא בסדר, אבל "מושכים" עוד קצת, משכנעים את עצמנו שאיכשהו זה יסתדר מעצמו.
וכמו בסרטי האימה, הפחד הגדול ביותר שלי התממש. מה שפחדתי ממנו חיכה לי בסמטה אפלה והתנפל עלי ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכנה. ככל שאת מפחדת ממנו יותר, מנסה להתעלם ממנו יותר וקוברת אותו במעמקי התודעה שלך, הוא גדל ומתעצם - ואז קופץ עליך בהפתעה גדולה. ברגע הראשון - שנמשך הרבה יותר מרגע - הרגשתי שאני עומדת למות. בעלי עזב את הבית.
חודשים עברו עלי בכאב פיזי, באבל ובהלקאה עצמית, אך בעיקר בפחד משתק מפני העתיד לבוא. פחדתי שאשאר לבד, שאף אחד לא ירצה אותי עכשיו, כשאני גרושה פעמיים, שלא אצליח להתמודד לבד עם גידול הילדים ואילוצי הפרנסה. פתאום הכל התהפך. ברוכה הבאה לעולם החדש. זה כבר לא המוכר והרגיל, ואת חייבת להתמודד. את פשוט חייבת. יש לך ילדים שצריכים את אמא שלהם. והיי! עד הילדים.
ואת מגלה שכמו מקגייוור, גם את יודעת לאלתר. לאחר כמה חודשים כואבים את קמה בוקר אחד ו... רגע. אני לא מתה. אני עדיין כאן, והשמש המעצבנת הזאת ממשיכה לזרוח. זאת רק הקרקע שנשמטה לי מתחת לרגליים. כל החושים נדרכים, את מתחילה מהתחלה וזה לא כזה נורא. איפה הסתתרו היכולות, התעצומות, העקשנות והכוחות הללו כל השנים?! אה, הנה, חמודה, ממש כאן מתחת לערימות של חוסר הביטחון העצמי. ודווקא כשהכל מסביבך מתמוטט את מגלה שאת יודעת לעוף.
כי ככה זה בחיים. הפחד הוא מנגנון גאוני שהמציא לנו הטבע. את אולי חושבת שהפחד מסמן לך את הגבולות שלך, אבל מאמי שלי, יש בידי תגלית מרעישה: הפחדים שלך הם הסימנים שמראים לך שהנה פה, במקום האפלולי הזה, את צריכה להתעכב. להאיר עם הפנס ולחשוף את הפחד כמו שהוא. מכוער וערום. נכון, זהו לא מחזה מלבב, ונכון שיהיה לך קשה להתמודד עם מה שתגלי שם, אבל בדיוק בגלל זה הוא שם.
כי הפחד שלנו מאותת לנו שהגיע הזמן להכיר בו. לנער את האבק מהאינטואיציות ומהאינסטינקטים החלודים שלנו. לא לפחד ללכת נגדם, זאת הדרך הבטוחה להתחזק. באמת. נשבעת לך. למדתי את זה על בשרי.
הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות הכל. להיות העוגן והבית של ילדיי, ואפילו למצוא אהבה חדשה וטובה־טובה. להתחיל מחדש חזקה יותר. להסתכל לפחד בעיניים ולנצח אותו. וגם את תצליחי - אני מאמינה בך. כי רק עכשיו, כשאת פוחדת, את יכולה להראות לעצמך כמה את אמיצה.
עכשיו יאללה, חבקי את הילד המתוק שלך חזק־חזק. הוא יהיה בסדר כל עוד את תהיי. נגבי את הדמעות והתחילי לצעוד - לבנות את חייך מחדש. כמו גדולה.
מוזמנות לכתוב לי: [email protected]