מאחורי הרעמה: יוליה פלוטקין בראיון חושפני

כשיוליה פלוטקין התקרבה לגיל 30, היא הבינה שהגיע הזמן להתעמת עם השדים ולנצח אותם. היא גם הבינה שהיא יכולה, באמצעות הסיפור שלה והחוויות שצברה, לעזור לאחרות. לכוון, להדריך. להזהיר ולהעצים.

“קריירת הדוגמנות הבינלאומית שלי התחילה ונגמרה בגיל 18 במילאנו", היא מחייכת בהשלמה. “אני יכולה להגיד היום שעברתי שם אונס. נאנסתי ולא הבנתי את זה בכלל. לא דיברתי על זה. התמודדתי לבד. הייתה הדחקה והכחשה הרבה שנים, עד הטיפול הפסיכולוגי שעברתי", היא משתפת בכנות. “עשיתי לא מזמן קורס כתיבה, והחלטתי שאני מתמללת אחד לאחד את כל הסיטואציה. באותו יום הגעתי בעשר בבוקר לצילומים בסטודיו. הצלם נתן לי לשתות, אני לא יודעת מה בדיוק, שיכר אותי וניצל אותי.

“הייתי בת 18, ולא הגעתי למטרה הזאת. באתי לעבוד. נקלעתי לסיטואציה שלא באמת יכולתי לברוח ממנה, ותחושות האשם אחר כך לא עוזבות מהר כל כך. הסוכן שלי ידע שמשהו לא בסדר עם הצלם הזה, שהוא עבריין מין, ובכל זאת שלח אותי אליו. כשחזרתי, הוא שאל אם הכל היה בסדר ואיך הצלם התייחס אלי. זה סיפור שמעולם לא ממש פתחתי".

סיפור נוראי. נשמע שהדרך לפגיעות מיניות סלולה היטב בעולם האופנה.

“בוודאי. גם קודם לכן היה מקרה שבו לא ידעתי איך להגיד לצלם שאני לא רוצה להוריד חזייה. אבל עשיתי את זה, הורדתי אותה כשהוא ביקש. זה נבע ממקום של ריצוי וגם כי כולן עושות. ככה תעשיית האופנה עובדת. אפילו לא היו צילומים באותו יום. רק טסטים, סתם צילומים בשבילם, לשימושים האישיים שלהם. ואלו הן התמונות שאחר כך רצו בוואטסאפ", היא מספרת ומתייחסת למה שהתרחש לפני שנה, עת תמונותיה מהתקופה ההיא, שבהן היא מצולמת בחזה חשוף, התרוצצו בין הרבה טלפונים ואנשי קשר.

פלוטקין, ילידת בלארוס, עלתה עם הוריה ואחיה המבוגר ממנה כשהייתה בת שנתיים. המשפחה השתקעה בעכו. "חיי הפריפריה עיצבו את מי שאני היום", היא קובעת, "אבל לא הייתי חוזרת לגור שם. זה מקום קטן, והאפשרויות שם מצומצמות. זה המפלט שלי, לנסוע לאמא ולהתפנק, ואני אוהבת מאוד להגיע לשם. זה עושה לי טוב".

לעיר הגדולה התחילה להגיע בגיל 16, ותוך כדי הצבא עברה להתגורר בה.

"הגעתי לעיר תמימה ולא ידעתי מי נגד מי. שאלתי איפה עושים הכי הרבה כסף ואמרו לי שבמועדון ה'חתול והכלב'. הלכתי לשם לראיון ונשארתי ארבע שנים. הייתי צעירה מאוד, אבל שמרתי על עצמי ולא התערבבתי יותר מדי. זה היה מקום קשוח, אבל היו לו יתרונות. אני גם חושבת שכשחקנית כדאי לי לפגוש כמה שיותר טיפוסים".

את שחר רוז (41), איש חיי לילה בעברו, הכירה שם. "הוא היה הבעלים של המועדון. היו לנו הרבה חברים משותפים ונוצר חיבור. הוא היה איש חיי לילה, אבל באופי שלו הוא לא כזה. הוא לא בליין בשום צורה", היא מצחקקת.

הם נישאו כשהייתה בת 24. היום הם הורים לאדם בן ה־4 ולרני בת השנתיים.

"אני משפחתית מאוד", היא מחדדת. "זה בא מהבית שגדלתי בו, שהוא חם מאוד. מצד שני, אני גם חברתית מאוד, לא יכולה לשבת כל היום בבית ולא אוהבת את זה".

מעגל הקסמים של הבולימיה

את דרכה כשחקנית החלה כשלמדה משחק במגמת תיאטרון בתיכון. בבגרותה שיחקה בין היתר בסדרות "חסמב"ה", "עניין של זמן", "מי נתן לך רישיון" ו"נשואים פלוס". היא גילמה את ביאנקה ב"אילוף הסוררת" בתיאטרון בית לסין ושיחקה ב"מנותקים" ו"האביב מתעורר" בצוותא. לאחרונה הצטלמה לסרט הקצר "הינומה" ולסדרה "שרה שטיין", ששודרה בחו"ל. כיום היא גם מלמדת משחק.

“תמיד רציתי את זה, זו המהות שלי. אבל בגלל שנפתחה לי דלת לדוגמנות, אמרתי לעצמי שזו יכולה להיות הדרך שלי לעולם המשחק. החלטתי לתת לזה סיכוי".

היית צעירה מאוד.

“כן, בת 15. אבל הקפדתי לסיים את הלימודים כמו שצריך. התלהבו ממני כי היה לי מראה שונה, והייתי new face שעבדה הרבה. ההורים שלי לא החסירו ממני דבר, אבל רציתי לעמוד בזכות עצמי. מרגע שהתחלתי לעבוד, לא לקחתי מהם כסף יותר".

בגיל 16 הפסיקה את אחת מאהבותיה הגדולות – הריקוד – ואז הוסיפה למשקלה 5־6 קילוגרמים. "תמיד הייתי רזה וגם תמיד העירו לי על הרזון, אף פעם לא האמינו לי שאני אוכלת".

ותמיד אכלת?

"כן. הייתי ילדה בריאה, וזה לא העסיק אותי כל כך. מציק מאוד כשמעירים לך כל הזמן והרגשתי שאני צריכה להסביר את עצמי. נפלתי ופיתחתי הפרעות אכילה. הקאתי במשך שלוש שנים רצופות. המרדף אחרי האודישן הבא והעמידה בציפיות, הרצון להיות מושלמת - זה הכניס אותי ללופ של אכילה והקאה".

יוליה ממשיכה ומתארת פרק כאוב בחייה, שהושפע באותה העת בעיקר מהסתרתה של ההפרעה ומהכחשתה. "היו לי התקפי זלילה מטורפים", היא משחזרת. "כשאת דוגמנית את המון לבד, וההתמודדות היא לא תמיד פשוטה. בטח כשאת בת 16 ומסתובבת בסטים שבהם כולם הרבה יותר מבוגרים ממך. אני לא שמה על זה את האצבע, ממש לא. את מתחילה, ואז או שאת מצליחה להרעיב את עצמך, או שאת מרעיבה את עצמך והגוף לא עומד בזה ואת צריכה לפצות".

איך יצאת מזה?

"קודם כל, שיהיה ברור, אני אדם בריא, וחשוב לי להבהיר את זה. לא הקאתי מגיל 23. חזרתי לארץ ממילאנו, והחלטתי שאני מטפלת בהפרעות האכילה. סיפרתי להורים. למזלי, לא נזקקתי לאשפוז, האמינו שאצליח לצאת מזה בעזרת טיפול קבוצתי. ובאמת הצלחתי, אבל לא הרבה מצליחות. "היו לי צרבות מההקאות, כאבים בוושט. הלחץ שמופנה אלייך מתבטא בסוף באכילה רגשית. זה מעגל. בפן החיובי הדוגמנות נתנה לי המון – עצמאות, בגרות, פחות פחד, ראיתי עולם. למדתי להתמודד עם תשובות שליליות ועם דחיות".

הנערות היום משדרות מיניות

יוליה מתרווחת על הספה במרפסת. היא גרה בשכונה תל אביבית שקטה. בבוקר מביאה את הילדים לגן, אחר כך מטיילת עם רמבו הכלב. ממרומי הניסיון שלה היא ביססה כמה תובנות, שאותן היא חולקת עם אחרים, ובעיקר עם אחרות.

“ילדות נולדות היום לעולם שהוא סופר־מתירני", היא מסבירה בלהט. “הן עדיין לא מחוברות למיניות שלהן, אבל הן משדרות אותה כל הזמן. אם את לא מעלה תמונה שלך מושכת את החוטיני ומראה את התחת – את לא מספיק אטרקטיבית. וזה מאוד מפריע לי. אני רואה את התלמידות המתוקות שלי בשיעורים, ואז רואה אותן באינסטגרם, והפער הוא בלתי נתפס.

"אני יודעת שביונסה וריהאנה משתמשות במיניות כדי למכור, אבל זה עדיין לא הופך את זה לבסדר, ומישהו צריך להגיד ולעצור את זה. זה פתח לפדופיליה.

“חשוב וצריך ללמד ילדות להציב גבולות: מול חברים, מול המורה, מול המפקד, מול הסוכן, הצלם. אני טיפוס מרצה, וקשה מאוד לחיות ככה. למדתי לשים את הגבול רק בגיל 27, ילדות מן הסתם לא יודעות לעשות את זה".

היא מתארת מציאות קשה שבה בנות צעירות הן טרף קל. הפיקוח ההורי רופף לעתים קרובות בקרב דוגמניות צעירות, והסוכן, כפי שנוכחה לדעת, לא תמיד ישמור עלייך. “זה מתחיל בשורה של יחצנים שמתחילים למסחר אותך. במקום לישון בלילה לפני הצילומים, הם לוקחים אותך ממועדון למועדון. הם מקבלים על זה כסף. ואם את לא יודעת איפה עוברים הגבולות שלך, את תגיעי למקומות שאת לא רוצה להיות בהם", היא חושפת את הפן האפל של הזוהר. “ראיתי ילדות שהגיעו ממקומות קשים ועניים, ואת רואה שהן יעשו הכל כדי להגיע לטופ. ובסופו של יום הן ילדות צעירות, כי העולם הזה שייך לילדות צעירות. חשוב לדבר על זה. זו ילדה בת 16־17. חשוב שההורים והסוכנים יידעו ללוות ולהיות עם יד על הדופק. אני אדם שלא נתקע על העבר ואני יודעת להתקדם. אבל יש בנות שזה משפיע עליהן אחרת, זה דופק אותן ואת כל התפיסה שלהן על מין ומיניות".

יוליה לא רק מדברת, היא גם עושה. שתי הצגות שלה רצות בבתי ספר יסודיים והן עוסקות בטלפונים חכמים וברשתות חברתיות. לשם כך חברה לכותבת דנה אבירם. מטרתן, לדבריה, היא ללמד את הילדים גבולות ולצייד אותם בכללי התנהגות ברשת.

“אנחנו מזהירות מפני מתחזים ופדופילים, משקפות להם את האובססיביות ואת העובדה שזה ההפך ממיקוד עצמי בך, בחיים שלך ובהתפתחות שלך. אני חושבת שבתור אינסטגרמית שמוכרת חיים טובים וזוהרים, היה לי גם חשוב לנפץ את המיתוס".

יפה שגילית אחריות חברתית.

“אלו דברים שהתבשלתי בהם כמה שנים. אני מנסה להעביר הרבה מסרים: להיות קשוב לאמת שלך, לצאת מקבוצות פוגעניות, להתנגד לבריונות ברשת, לא לפחד להביע את עצמך, להיות קשוב לילדים אחרים שצריכים אותך, לא לשתף פעולה עם חרמות. ברשת אתה פגיע, וההשלכות קשות. זה לא פוסח על אף אחד.

“חצי מהבנות שלמדו אצלי משחק, עשו עליהן חרם. היום כל ילדה רואה מיליון כוכבות אינסטגרם ומרגישה לא נוח עם הנתונים שיש לה. תמיד תהיה מישהי טובה ממנה. עכשיו דנה ואני עובדות על הסיפור שלי, זו תהיה ההצגה הבאה, הצגת יחיד שבה אני מגלמת חמש דמויות במקביל, והיא תעסוק במחיר שגובה ממך הרצון להיות מפורסם. אני כל הזמן לומדת, לצד העשייה - משחק מול מצלמה, שיטת צ'בק, לאבאן, כתיבה, סדנאות חשיפה".

עולם המשחק עדיף מהדוגמנות?

“במשחק אתה לא יכול לשרוד אם זה לא בוער בקרביך. אני יודעת שאני מוכשרת, לכן אני שם. אבל גם לי היו המון נפילות. אם אתה אדם שצריך לדעת מה קורה איתו מחר, אל תיכנס לתחום. יש המון חוסר ודאות. אותו דבר אם אתה אדם שקשה לו ליצור מעצמו. אני למדתי בשנים האחרונות שאם לא אצור לעצמי פלטפורמות של עבודה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי ואני אישאר מאחור. למדתי שבעולם המשחק אין לסמוך רק על הסוכן וצריך לחשוב כמו יוצר ויזם כדי לשרוד בכבוד".

דוחה את הקץ

הפתיחות שלה והגישה הבריאה לחיים ניכרים בה היטב. גם בעור הפנים, אף שהיא חולקת על האבחנה הזאת.

בואי נדבר על אנטי־אייג'ינג ועל התערבויות כירורגיות.

“זה אכן נושא חם וטרנדי. בעיני יותר מדי מדובר, יותר מדי קורה בגילים צעירים מאוד. ברור שאישה שעושה את זה ומרגישה טוב עם עצמה, אי אפשר להגיד שזה לא בסדר. אני האחרונה שאגיד למישהי לא לעשות משהו שעושה לה טוב.

“זה לא שוויוני מבחינה מגדרית. גברים מקומטים הם הכי סקסיים בעולם, ואנחנו צריכות איכשהו לשמור על רעננות נעורים של גיל 16 ולהתאבד על זה. כבר הציעו לי מיליון שיתופי פעולה עם חברות למוצרי אנטי־אייג'ינג, ואני מסרבת. אתה שומע על זה בכל מקום, ויש מלא מסיבות בוטוקס. ברור שזה מרחיק אותנו מאהבה ומקבלה עצמית. בעיני זה מוגזם. לא בא לי להיכנס לזה בינתיים".

אהבתי את ה"בינתיים".

“כן", היא מחייכת, ואני מבחינה סוף־סוף בקמטי החיוך שמטרידים אותה כל כך. “גם עלי זה משפיע. גם אני רוצה להיראות טוב על המסך. אני לא שוללת, אולי זה יקרה בעתיד. הייתי שלוש פעמים בהתייעצויות, ושלוש פעמים ברחתי משם. הציעו לי לשפץ פה, ולמלא כאן ולהזריק שם. לא התאים לי, הרגשתי שעושים עלי סיבוב. אני דוחה את הקץ. בכל מקרה זה יהיה משהו בקטנה, אם יהיה".

מה השתנה בך בעקבות האמהות?

“הילדים הם האהבה הכי גדולה ומטורפת שהייתה לי והפרויקט הכי חשוב שהיה ויהיה לי. חשוב לי להיות מעורבת, לבלות איתם אחר צהריים. כמה שחשובה לי הקריירה, הם חשובים הרבה יותר. אין שאלה בכלל. אבל אני מהאמהות שהצליחו להחזיק איתם בבית עד גיל 9־10 חודשים", היא צוחקת. "ההגשמה מאוד חשובה לי".

הילדים עצרו אותך באיזשהו אופן?

“שום דבר לא יכול לעצור אותי. כשאני רוצה להוציא דברים לפועל, אם זה משהו שאני באמת רוצה, אני הולכת עד הסוף. אני מאמינה שאם לא תנסה, לא תדע, לא תצליח. הילדים נתנו פוש – הם היו מקפצה. התבגרתי, הפכתי אחראית יותר וגם יש לי מנעד גדול יותר כשחקנית. ככל שעוברים יותר טראומות, משברים וקונפליקטים בחיים, כך השחקנים מעניינים יותר".

מהן השאיפות המקצועיות?

“להתפתח כשחקנית ויוצרת. פחות להתעסק רק בתפקיד הבא בפריים טיים, כי הוא יבוא בזמן שלו. אני יודעת שאני מסוגלת ושאני טובה ואני עושה אחלה אודישנים וזה לא תמיד מתאים, וזה בסדר. אני רוצה מאוד לחזור לתיאטרון הרפרטוארי, ועד אז אני לא אירגע. זו האהבה הגדולה שלי. המשחק, הבמה, הריקוד, הפרפורמינג. היום אני עושה את ‘עיצובינה', תוכנית אירוח מבית ‘וואלה!', שבה אני מארחת ומראיינת אנשים מכל מיני תחומים כמו אנטי־אייג'ינג, אופנה, אדריכלות. אני מלמדת קורסים של 4־5 חודשים למשחק, והרבה אושיות אינסטגרם ושחקנים מתחילים באים לשיעורים פרטיים, להכנה לאודישנים ולקואצי'נג אצלי בבית. חשוב לי כל הזמן לאמן את הכלי של המשחק אצלי ולהעביר את זה הלאה, לתלמידים שלי.

יש גם מופע פרודי – ‘דוז פואה' - שעמלתי עליו עם יונתן שוורץ. אנחנו עושים חיקויים של להיטי האירוויזיון. ביום העצמאות האחרון הופענו עם יזהר כהן, וזה היה סופר־מרגש. הוא שר איתנו את ‘אבניבי' ו'עולה עולה'.

"בשוטף יש כל הזמן אודישנים. אני כבר לא מדגמנת באופן קבוע, אבל יש מגעים על קמפיינים. טוב לי במקום שלי, להישאר על הקרקע".

זרקי משהו על התלתלים.

"פעם מישהי ניגשה אלי ואמרה לי שבזכותי היא הפסיקה לעשות החלקות. זו מחמאה גדולה למתולתלת".