"אני חושבת שהסיפור שלי נותן כוח לנשים נוספות וגם מעביר מסר לחברה הכללית והדתית", אומרת אריאלה רשף. "כשאנשים באמת יתוודעו לסיפורים האישיים של אנשים מקהילת הלהט"ב, הם יבינו שבסופו של דבר כולנו בני אדם. אין פה עניין של אידיאולוגיות, אלא של תחושות פנימיות של אנשים, של חיים. השאיפה שלי היא שתהיה קבלה יותר רחבה, שלא יהיו כל כך הרבה פחד ושנאה, אלא אפשרות לקבל מישהו שקצת שונה ממך. בחברה עדיין יש כל מיני אקסיומות. למשל, שאת לא יכולה להיות לסבית ודתייה".
רשף (34), מורה וגם די־ג'יי, נשואה לוורד (38), עובדת סוציאלית. השתיים מתגוררות בירושלים ומגדלות את שלושת ילדיהן: שי (5), רואי (שנתיים וחצי) ועומר (חודש).
רשף גדלה ברעננה בבית דתי־לאומי וגם כיום היא שומרת על אורח חיים זה. היא למדה בתיכון דתי לבנות, ובגיל 22 עברה לירושלים ולמדה הוראה באוניברסיטה. "לקח לי הרבה זמן לגלות בכלל את המושג הזה שנקרא לסבית ולהבין את מי שאני", היא מודה. "זה היה מוסתר בתוכי הרבה זמן, ולא הכרתי בכלל את עולם המושגים הזה. רק בגיל 22 התחלתי באיזשהו תהליך פנימי עם עצמי. רק אז התחלתי להבין שיש מילה כזאת 'לסבית' ולהתחבט עם עצמי אם אני כזאת".
כמה זמן נמשך התהליך הזה?
"זו הייתה שנה וחצי של בירור עצמי. לא שיתפתי בכך אף אחד. בהתחלה קראתי הרבה מידע על הנושא וגיליתי גם את ארגון 'בת קול' ללסביות דתיות שהוקם בידי נשים שאינן מוותרות על זהותן הדתית וגם לא על זכותן לממש את חייהן כלסביות. בסופו של דבר, בסביבות גיל 23־24, הבנתי בעצם מי אני. בתוך הסביבה הירושלמית הסטודנטיאלית שחייתי בה, הכרתי נשים לסביות אחרות, חילוניות ודתיות. התחלתי גם לשתף אנשים שמצאתי לנכון. בגיל 24 הייתה לי בת זוג בפעם הראשונה".
מתי סיפרת למשפחה?
"זה לקח יותר זמן. בשלב ראשון שיתפתי כמה חברות דתיות שגדלתי איתן. חלקן היו נשואות, חלקן עם ילדים. הן היו מופתעות מאוד. היו כאלו שהבינו וקיבלו, ויש כאלו שהיה קשה להן בהתחלה. חברה אחת לא מקבלת את זה עד היום. התחלתי גם לשתף את האחים שלי. חששתי מאוד לספר להורים, והחלטתי לעשות זאת רק בסוף התהליך. בתקופה הזאת חייתי בין שני עולמות: העולם בירושלים, שבו כבר הייתי מחוץ לארון, והעולם בבית, שבו לא הראיתי שום דבר".
הורייך היו שואלים אותך על בני זוג?
"אמא הייתה שואלת מה עם בן זוג. הייתי עונה לה 'כן, אני יוצאת', או 'אל תשאלי', או 'די'. אני יודעת שזה הטריד אותה. רוב החברות והחברים שלי כבר היו נשואים או בדרך. החברים ניסו בעבר להכיר לי בחורים וקצת התקשו בעניין. הייתי בקשרים עם בחורים שלא התפתחו לשום מקום. בסופו של דבר, בגיל 26, סיפרתי לאבא ואמא. בשלב הזה כבר הכרתי את ורד. היא במקור מגוש עציון וגם באה מבית דתי".
איך הם הגיבו?
"חששתי מאוד לספר, להזיק להם. אבל אף על פי שהזוגיות עם ורד עדיין הייתה בחיתוליה, היא נתנה לי הרבה כוח וביטחון. היה להורים שלי קשה. הייתה שיחה קשה, אבל החששות שהם יזרקו אותי מכל המדרגות לא התממשו. היו להם הרבה שאלות, הייתה תחושה של שבר. התגובה הראשונה של אמא הייתה: 'אם את לסבית, את לא יכולה להיות דתייה'. הסברתי לה שאני יכולה להיות גם וגם. היא גם אמרה: 'זה אומר שלא יהיו לך ילדים', ואמרתי לה: 'אמא, זה אפשרי, ובעזרת השם יהיו'. עברו כמה חודשים טובים עד שהם היו מוכנים שנגיע אליהם לשבת. לי החודשים האלה נראו כנצח. בפעם הראשונה שוורד ואני הגענו להדלקת נרות משפחתית בחנוכה, כולם זכו להכיר אותה, התאהבו בה, ומאז הכל היסטוריה".
להכיר את האדם
מאחורי הטייטל
רשף פעילה כיום בארגון "בת קול", שבין היתר מסייע לנשים מבתים דתיים וחרדיים שיוצאות מהארון, משמש להן כקהילה ופועל למען קבלת הנושא בחברה הדתית.
"בארגון יש כ־400־500 חברות", היא מספרת. "אני מלווה בנות חדשות שמגיעות אלינו, פוגשת אותן לראשונה, מכירה להן את הארגון, נותנת להן כתף. אני תמיד אומרת שיציאה מהארון היא דבר קשה לכל אחת, ולא תמיד היא קשורה לשאלה אם את מגיעה מבית דתי או לא. יש הרבה דעות קדומות, חוסר היכרות, זה משהו שמקובל פחות. ישנו גם החשש של ההורים שיהיו לך חיים קשים ומורכבים. אני מכירה סיפורים שלהורים לקח גם 15 שנה כדי לקבל את הבת ואת המשפחה החדשה שלה. הסיפורים הקיצוניים הם של חוסר קבלה טוטלית, אבל הם מעטים. אני חושבת שיש התקדמות במגזר הדתי גם בתוך המשפחה עצמה, אבל עדיין קיימת התמודדות אל מול החברה. אני מתנדבת גם בארגון שב"ל (שהכל ברא לכבודו), השואף לקדם את החינוך לסובלנות בחברה הדתית בנושא נטייה וזהות מינית ומגדרית. אנחנו נפגשים עם צוותים חינוכיים ועם יועצות כדי לספר את הסיפור האישי שלנו במטרה לפתוח את הנושא לשיחה. כדי שיכירו את בן האדם מאחורי הטייטל של לסבית, הומו או טרנס".
אילו תגובות את מקבלת?
"אני חושבת שיש פער גדול מאוד בין האמירות של כל מיני פוליטיקאים או רבנים, שהן קשות מאוד, פוגעות ומכעיסות, לבין מה שקורה בשטח. בשטח יש יותר הבנה ורצון ללמוד ולדעת. גם במפגשים שאנחנו עושים יכול להיות קושי, אבל אנשים מוכנים להקשיב".
רשף, מורה לתנ"ך ולתרבות ישראל, נמצאת כעת בשנת שבתון. לפני כשנה היא הוסיפה לעצמה עיסוק נוסף והחלה לתקלט באירועים, במסיבות, בבת מצוות, בחתונות ולפעמים תוכלו להיתקל בה מתקלטת בשוק מחנה יהודה. "תמיד אהבתי מוזיקה", היא מחייכת. "הכרתי מישהי שפתחה קורס תקלוט לנשים והצטרפתי. קניתי את הציוד והתחלתי להתגלגל. בשבתון זה מתאפשר לי. בשנה הבאה אחזור כנראה למשרה לא מלאה, כדי שאוכל לשלב בין שני העיסוקים שלי".
רשף מסכמת ואומרת: "הסיפור שלי יכול לשמש השראה לנשים שנמצאות עכשיו במצב מבלבל, בבלגן, שלא יודעות מה לעשות ולא מתארות לעצמן איך העתיד שלהן יכול להיראות. המשפחה שבניתי יכולה להיות מודל שיראה להן שזה אפשרי. אנחנו נמצאים בדרך הנכונה, אבל עדיין
יש המון עבודה לעשות. גם מבחינת חוקים שונים - אם זה חוק הפונדקאות, צו הורות ועוד - וגם מבחינת דעות. אני מרגישה שברמה החברתית־האנושית יש התקדמות. יש עוד המון עבודה ברמה החקיקתית והפוליטית. למען כך אנחנו ממשיכים להגיד את דעותינו, להילחם, לצעוד, לבוא עם האמירות שלנו, וגם לחשוף את הסיפורים האישיים שלנו".