אם בני האדם הם יצורים זוגיים, מונוגמיים מטבעם, איך אחוז כל כך גדול מהם בוגד, מתגרש, נפרד ומתאהב באחרים? פינגווינים, למשל, הם חיה מונוגמית. הם נשארים עם אותו בן זוג כל החיים! כלומר, אפילו חיה שהיא (בואו נגיד בזהירות, כדי לא להסתבך עם הפינגווינים) השלגון הכי קפוא בחבילה, מצליחה להישאר נאמנה ולעבור את תלאות החיים עם ההוא שהיא בחרה פעם מזמן, לפני שהלבינו לה הנוצות. אז איך זה שאנחנו לא?
מה אני אומרת בעצם? שזה לא עניין של שכל כנראה. זה עניין רגשי. של חיבור. של צורך קדמון הישרדותי במחויבות. של שותפות גורל. וזאת, מצד שני, גם יכולת שנוגדת את כל האינסטינקטים החייתיים והיצריים - והיא להציב לעצמך גבולות ולהתנגד ליצר ההרס העצמי שטבוע עמוק בתוך כולנו.
אני אסביר בדוגמה. החברים הכי טובים שלנו נשואים 17 שנים, פלוס שני ילדים ועוד אחד שלו מנישואים קודמים. היא תמיד צוחקת ואומרת ששני דברים הוא הכי אוהב: את האוטו שלו ואותה (את האוטו יש לו כבר עשר שנים, והוא נשבע לי שבחיים לא ימכור אותו, גם אם יהיה לו אוטו חדש. ככה אוהב). אז אם לא ניקח בחשבון שהוא שרוף על הילדים שלו, אני מאמינה לה. לגמרי.
יש לנו שיחות כאלה, כל החבורה, על בגידות ועל זוגיות ועל החיים. מדברים פתוח, הכי פתוח שיש, בלי מחסומים, באינטימיות שיש רק בין חברים שאוהבים באמת. אלה שיחות שגורמות לך לחשוב, מערערות לעתים, נוקבות. אבל אלה השיחות הכי טובות בעולם. ויום אחד, בתגובה לשאלה של אחד החברים, הוא אמר: "אני לא בוגד. אני חי נקי. רק ככה אני יכול באמת להסתובב בעולם הזה. נקי. אין לי שום אשמה שמכבידה עליי או חרטות. יש לי את האישה שלי, שבחרתי ושאני אוהב. אם לא היה לי טוב, הייתי קם והולך. והייתי מתמודד עם ההשלכות. ויהיו. זה ברור לי. כבר עברתי גירושים. אבל אני יודע לקחת אחריות על הבחירות שלי ועל התוצאות. בכל זאת, שייטת", הוא צוחק.
"טוב, זה קל להגיד", אני מקשה, "אבל מה אם אשתך לא תדע לעולם?".
"זה לא קשור אליה", הוא עונה לי בחיוך ששמור רק לאנשים שמרגישים באמת בסדר עם עצמם. "זה לא משנה אם היא לא תדע לעולם. משנה שאני אדע. וזה יעשה לי רע. ואני אסתובב עם זה בבטן וזה יסיח את דעתי ממה שבאמת חשוב - וזה מה שיש לי כאן ועכשיו".
אני מסתכלת עליו וחושבת - הבנאדם צודק. הרי אם תרדוף אחרי הכיבוש הבא, אחרי התשוקה הבאה, אם תחפש כל הזמן את הפרפרים בבטן ודפיקות הלב, יש מצב שלא תצליח לראות את כל מה שכבר הצלחת להשיג. מה שמונח בכף ידך. וזה תמיד המון. יש ערך לדרך שעברתם, למה שבניתם, לזמן שחלף.
אם רע לכם, לכו!
אנשים שמתחזקים רומנים, אנשים שיש להם סט נוסף של מערכת יחסים, אנשים שעסוקים בלשקר, להחביא, להמציא סיפורים. הם אנשים שלא באמת מצליחים לחיות. הם מוסחים כל הזמן. יש להם רעש בראש והוא לא כבה לשנייה. וזה שוחק. לא חבל על האנרגיות? על הזמן? הרי אם אנשים היו משקיעים רבע מהאנרגיות שהם מבזבזים ברומן מהצד בנישואים שלהם - הסטטיסטיקה לא הייתה כל כך מייאשת.
אני מדברת גם על אלה שרע להם בנישואים. רע להם ממש והם פוחדים ללכת. אז תמצאו בבקשה את הביצים שלכם, איפה שלא השארתם אותן, וקומו ולכו. תודה. ולא, להישאר בשביל הילדים זה לא פתרון ואל תבלבלו לי במוח. לא קונה את זה, סורי. אם רע לכם, גם לילדים שלכם לא טוב.
הנקודה היא לברר עם עצמך באמת מה יש לך ומה אין לך או מה חסר לך. בגידה היא הבחירה הקלה - היא אאוטסורסינג של חסכים שלעתים יכולים להיפתר בתקשורת פתוחה - בלהגיד במילים את מה שמפריע ומציק וכואב, ובעיקר את מה שאתה צריך מהצד השני. ואם ויתרת מראש על העבודה הזאת (ונכון, זה פאקינג קשה ודורש המון אומץ) - כנראה ששום דבר כבר לא יעזור.
אבל לבחור באישה שלך או בגבר שלך ולהישאר נאמנים זה קצת כמו להיות דתי במובנים מסוימים. לדבוק במשהו בטוב אבל גם ברע, להאמין בכל הכוח שיש משהו שהוא גדול וחשוב מהרצונות והדחפים הרגעיים. להתמסר כל כולך לדבר שאתה מאמין בו בכל לבך ויודע שהוא טוב לך. תקראו לי תמימה, אבל תמימה אני לא. בואו.
ללכת אחרי היצר - זה שיש בכולנו - לתת לו לנצח ולהרוס את הכל, זאת לא חוכמה. החוכמה האמיתית היא לשלוט בו - לקחת את ההגה ולהיות הקפטנים בספינת התענוגות הזאת שנקראת חיים.
ואני מסתכלת על החברים שלי, נשואים 17 שנים, יודעת שגם להם יש רגעים טובים יותר וטובים פחות, אבל הם בחרו. לחיות נקי. בלי שקרים. בלי לרמות במשחק. וזה עובד להם.
הם בטוחים אחד עם השנייה והם בוטחים אחד בשנייה, וזה משחרר אותם להיות מי שהם. להתעסק בטוב, גם אם לפעמים הם עולים אחד לשני על העצבים. יש אמון ויש אהבה נקייה, וזה הדבק שמחזיק אותם ביחד. ואולי זה הסוד בעצם - לבחור כל יום מחדש בדרך האמת הפנימית ולהישאר נאמנים, בעיקר לעצמנו.