אני אבא לילד בן שנה ועשרה חודשים. בשבועות האחרונים שמנו לב שהתפתחה אצלו נטייה לנשיכות וצביטות. בהתחלה זה היה בקטע של אהבה, ובלי סיבה מיוחדת. בהמשך הוא החל לנשוך ולצבוט את חבריו בגן אם הם לקחו לו צעצוע, ולא פעם אפילו לנשוך ולצבוט אותנו. הגננת אמרה שהם פשוט נותנים לו מוצץ כשזה קורה לו, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות בבית - דיברנו איתו על זה לא מעט, והוא יודע שזה מעשה לא נכון. לצערי זה לא עוזר, ואני מודאג. כיצד להגיב נכון להתנהגות הזו? והאם אפשר למגר אותה?
"הילדים שלנו גדלים ומתפתחים כל הזמן. את ההתפתחות הפיזיולוגית שלהם אנחנו רואים – הם מתחילים ללכת, לדבר, הופכים גבוהים יותר, השיער מתארך, הציפורניים גדלות, השיניים צומחות. קל לנו להבין שהם גדלים כי אנחנו רואים את זה לנגד עינינו. את ההתפתחות הקוגניטיבית אנחנו לא רואים. המוח שלהם כל הזמן משתנה, הוא גדל ומתפתח. זאת אומרת, החיבורים משתנים וזה מייצר אצל הילד שינויים שבאים לידי ביטוי ביכולת חשיבה. הוא מבין יותר, עושה השלכות. היא משפיעה גם על הפסיכולוגיה של הילד, ועל ההתנהגות שלו. לקראת גיל שנה וחצי אנחנו נכנסים לגיל ההתבגרות הראשון של הילד – הילד מבין שהוא ישות אוטונומית, שהוא עצמאי. איך אני יכולה להוכיח עצמאות? אומרים לי משהו, ואני עושה אחרת. הוא מוכיח לעצמו, ואז גם לי, שהוא זה שבוחר עבור עצמו. זו המשמעות של הגיל הזה, וזה נהדר כי זה מראה על התפתחות תקינה. פעם הילדים היו מתחילים את זה בגיל שנתיים, לכן היו קוראים לזה 'גיל שנתיים האיום', אבל היום אנחנו רואים סימנים ראשונים לזה כבר מגיל שנה וחצי. ילדים הם ישות אוראלית, ועובדים הרבה עם הפה מהרגע שהם נולדים – דרך הפה הם מקבלים הזנה, ולא פעם הם שמים דברים בפה בכדי לחוש אותם. לפרווה יש תחושה מסוימת, לפלסטיק תחושה אחרת, וכדומה. לכן, גם הנשיכות הן משהו שמותאם גיל. לא כולם נושכים, ובדרך כלל זה מחולק לנושכים וננשכים. אחרי שהבנו שמדובר באקט טבעי, חשוב שנדע להכניס לתוך זה גם את האקט החינוכי וללמד את הילד איך לפעול אחרת. אני לא יודעת אם לתת לילד מוצץ בזמן שהוא נושך בגן זה הפתרון, אבל אולי להם זה עובד. אם תשים לב תראה שבכל פעם שהוא נושך או צובט אתכם הוא מיד מסתכל עליך לראות את התגובה שלך. אם תמשיך להסביר לו כמה זה לא בסדר אתה רק תזין את ההתנהגות שלו. כשהוא נושך או צובט התגובה שלכם צריכה להיות תגובה אותנטית – תגיד לו 'איי! כואב לי!', ואז תעשה כאילו אתה בוכה ותלך לחדר אחר. תגיד לו שאתה צריך להירגע כמה דקות. הוא לא מתכוון להכאיב לך – הוא עושה את זה כי הוא יכול ואתה לא יכול למנוע את זה ממנו. לכן, ברגע שהוא יבין שזה פוגע בכם, בהדרגה הוא יפסיק לעשות את זה. מעבר לזה, ככל שהוא יגדל הוא יגיב אחרת כי יהיה לו יותר אוצר מילים, וחשוב שתיקח גם את זה בחשבון".
בני בן ה־3 וחצי מסרב לישון בחדר שלו. גם אם אנחנו כן מצליחים להרדים אותו בחדר הוא מתעורר ורץ לישון אצלנו במיטה, לא לפני שהוא דורש חיבוק או ליטוף. אנחנו מבינים שהוא צריך את תשומת הלב הזו, בעיקר בשל העובדה שלפני כשלושה חודשים נולדה לו אחות קטנה, ועושה רושם שהוא ממש זקוק למגע וחום, בעיקר בלילה, אבל היינו רוצים שבכל זאת הוא יישן בחדר שלו. מה עליי לעשות?
"לכולנו יש מחזורי שינה. הרי גם אנשים מבוגרים מתעוררים בלילה כמה וכמה פעמים, ולא תמיד שמים לב לזה. מהדברים שאת מתארת עושה רושם שהילד זקוק למגע בשביל לעבור ממחזור שינה אחד לשני. אם תעבירו את שני הילדים לחדר יחד אתם תעבירו לו מסר שחשוב מבחינה אישית, וגם מבחינה רגשית. זכרו, ילדים לא עובדים עם הראש - הם עובדים עם הלב. הילד הזה לא מסוגל להירדם בלי מגע, הוא התרגל למשהו אחד, והשינוי לא פשוט. קל וחומר שיש לו אחות קטנה. קחו אותו לשיחה, תגידו לו שאתם סומכים עליו ולא מתכוונים להעיר לו על זה יותר, ואז תעמדו מאחורי ההחלטה שלכם עד שהוא יתרגל לישון בחדר עם אחותו”.
