בתי בת ה־10 ראתה את הסרטון של המבלים במסיבה ברעים, והייתה חשופה למראות קשים של דם ויריות. ככל הנראה היא גם שמעה חצאי דברים בחדשות, שכן הטלוויזיה אצלנו בבית דולקת ללא הפסקה כבר שבוע. היא שואלת אותי שאלות ואני לא יודעת איך להעביר לה את המידע. מה דעתך?

“כשילד שואל הוא חייב לקבל מכם מענה, ולא חשוב באיזה גיל. המענה גם יכול להיות 'אני לא לגמרי בטוחה, אני הולכת לשאול'. אל לנו למרוח ילדים, בוודאי לא בני 10 או 8. בגיל 3 עוד אפשר, אבל לא בגיל יותר מבוגר. ילדה בגיל הזה כבר יודעת לייצר סיפור קוהרנטי, היא מבינה כבר השלכות של דברים, לא כמו בגיל 14, אבל בוודאי היא מבינה. כשילדים באים ושואלים אתכם משהו כמו למשל: 'מה זו האזעקה הזו?', או 'מה זה הסרטון שראיתי?', מתפקידכם לענות להם בשאלה. חשוב לענות בסימני שאלה כי מה שעובר לילדים האלה בראש לא דומה למה שעובר לכם בראש. לצורך העניין, שמעתי שילדה בת 9 שברחה עם המשפחה שלה מניר עם שאלה את אמא שלה ‘מה אם אני אהיה נעדרת?’. ‘נעדרת’ זו מילה שהילדה הזו שמעה, והיא גם חוותה את הטרור, אבל עדיין כדאי לשאול אותה למה היא מתכוונת, וזה בדיוק מה שהאמא עשתה. הילדה אמרה שהיא חוששת שהיא תלך לאיבוד ולא ימצאו אותה, והאמא אמרה לה תוך כדי שהיא מכניסה הומור לסיפור שהיא תמצא אותה לא חשוב מה יקרה, ותגיע אפילו לירח ותפעיל חלליות. הילדה שאלה מה יקרה אם הוריה יהיו נעדרים, והאמא המשיכה ואמרה לה שסבתא שלה תוכל לעזור לה למצוא אותם ולהפעיל את כל הממשלה עד שימצאו את האבידה. לכן, בתור התחלה אני ממליצה לענות על השאלות של הילדים בשאלה – ככה תדעו למה להתכונן, ותבינו מה הם יודעים ומה לא. ברגע שתספרי לה את הסיפור תוכלי להכניס אלמנטים של הרגעה. מעבר לזה, חשוב לי להדגיש שאין לך סיבה לספר את כל האמת. תשאלי אותה 'מה ראית?', ולפי התשובה שלה תבני את הסיפור בהתאם לגיל שלה וליכולת שלה. בשורה התחתונה, המסר הוא לא להיות ללא מילים מול הילדים. אם הילדים שואלים, התפקיד שלכם הוא לענות. אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה. העם שלנו הוא עם שנמצא בפוסט־טראומה".

אני אמא לשלושה ילדים, ובתי הקטנה בת ה־3 וחצי חזרה להרטיב השבוע. אנחנו גרים לא רחוק מעוטף עזה ואני בטוחה שיש קשר לאזעקות וליירוטים שאנו שומעים כי קרוב לשנה שהילדה יבשה. עושה רושם שמכל הילדים היא הכי מושפעת מזה, ואני מודאגת וחוששת שזה יחמיר. מהי הדרך הנכונה ביותר להגיב למצב?

"אין מה לדבר על זה שהילדה חזרה להרטיב במיטה, וזה לא משנה אם היא בת 3 או 5 או 7. זה לא נשלט, זה לא מודע, וזה בטוח לא בשליטה שלה. הגוף מאבד שליטה, החרדה גוברת על הכל. לכן, מה שחשוב פה זה לתת מענה לדבר עצמו. זאת אומרת, להגיד לילדה 'אוי ברח לך פיפי, בסדר, מה קרה? נחליף מצעים'. זה הכל. לא כל מיני משפטים כמו 'לא נורא', 'אין דבר', 'זה יעבור'. אם היא הייתה בת 6 הייתי מוסיפה גם משפט כמו 'את יודעת מה קורה, וכולנו מאוד פוחדים. מה נראה לך שאני לא פוחדת? ברור שכן'. שימו לב מה אני עושה פה – אני לא משאירה את הילדים לבד בתחושה שרק הם מפחדים כי המצב מאוד מפחיד. בינתיים פני לילדה ואמרי לה: 'תקשיבי, נהיה קר מדי בלילה. אולי את רוצה תחתוני לילה? במקום שיהיה לך פיפי ויהיה לך קר בואי תשני עם זה'. בגלל שהיא כבר שנה גמולה היא לא זוכרת מה זה חיתול אז תקנו לה תחתון לילה עם איורים של נסיכות בכדי שהיא תרגיש בנוח. יעברו ימים, ורמת החרדה של הילדה תרד. זה נשמע כמו קלישאה, אבל הזמן יעשה את שלו. נכון שיהיה קשה להשיג פסיכולוגים ועובדים סוציאליים באופן פרטני בתקופה הקרובה, אבל אני מאמינה שיהיה מערך - קל וחומר אם אתם מתגוררים בסמוך לעוטף עזה. כדאי שתיכנסי לקבוצות של הורים, תקראי תגובות של רופאים ואנשי מקצוע, תקשיבי לשיחות ייעוץ אצלנו, ותתקשרי למוקדים בשעת הצורך".