שאלה: "אני אמא לילדה בת 3 וחצי. לפני כשנה התחלתי לעבור טיפולי פוריות לא פשוטים, שבסופם נקלטתי ואני בהריון. מאז שהחלו הטיפולים אני עייפה מאוד, ופחות זמינה לבת שלי".

"היא החלה להתרחק, ואבא שלה הפך לדמות הדומיננטית בבית. הילדה בנסיגה ממני, וגם כשאני מפנקת אותה, מארגנת לנו פעילויות כיפיות ויוצאת מגדרי, היא עדיין מעדיפה את חברתו של אביה, ולא פעם עושה לי חיים קשים".

"כשאנחנו יורדות לגינה, היא לא רוצה לחזור הביתה. ייאמר לזכותה שהיא אומרת שהיא מחכה לאח שלה, וטוענת שהיא תעזור בבית. אבל עדיין אני מרגישה את הריחוק שלה, וזה מקשה עליי מאוד. מה דעתך?"

תשובה: "בתחילה חשוב לי לגעת דווקא בעובדה שהיא אומרת שהיא תעזור לך עם התינוק שעתיד להיוולד – יכול מאוד להיות שכן, שהיא תעזור, אבל היא גם תקנא ברגע מסוים. בדרך כלל אחים מקנאים בתינוקות שנולדים, אבל זה סיפור אחר".

"אם נתרכז בתחושות שאת מתארת מול הילדה, חשוב שתביני שזה מאוד טבעי. רק אל תשכחי שהדברים האלה הם גם זמניים. כרגע קשה לה, והיא קיבלה במשך תקופה ארוכה יותר מענה מאבא כי את היית יותר עייפה ולא היה לך חשק, וזה בסדר".

"אבא הפך להיות הדמות הדומיננטית יותר עבורה. אני יכולה להבין את המשפט שלך, 'היא בנסיגה ממני'. זה בהחלט מובן, אבל אין סיבה להילחץ מזה. ילדים עוברים כל מיני דברים, וזה אחד מהם. אני לא רוצה שתהיי במקום של התחנפות מול הילדה".

"ילדים קולטים את זה, וזה הופך להיות אוצר בלום עבורם. אם הילדה לא רוצה לחזור הביתה כשאת יורדת איתה לגינה, את יכולה לקחת אותה פיזית ולהגיד לה שצריך לחזור הביתה לארוחת ערב עם אבא שמחכה בבית. ואם את רואה שזה לא עובד, ואין לך אפשרות להרים אותה פיזית, את יכולה פשוט לצאת איתה לגינה עם עוד מישהו, אפילו להביא בייביסיטר".

"ככה, אומנם מישהו אחר מרים את הילדה, אבל את אומרת לה: 'אני רואה שאת לא רוצה לבוא הביתה, ואני לא יכולה להרים אותך על הידיים כי הבטן שלי גדולה, אז היא תיקח אותך'. בכך שאת מבהירה לה את זה, את מלמדת אותה שאף שאת לא יכולה להרים אותה, את גורמת למצב הזה לקרות כמו שאת רוצה שהוא יקרה".


שאלה: בני בן 4 וחצי. ילד חכם ומקסים, אך הוא עדיין מוצץ אצבע באופן אינטנסיבי. הילדים בגן שלו מעירים לו וחלקם אפילו צוחקים עליו, וכבר נהיו לו יבלות על האגודל. איך אני יכולה לגמול אותו מההרגל הזה?


תשובה: "הגמילה צריכה להיות בשיתוף הילד. את לא יכולה לקחת לילד את האצבע בלי לתת לו משהו במקום. הוא הרי רגיל ומוצץ כבר באופן אינטנסיבי, כך שאת צריכה לספק לו נשכנים למיניהם שיחליפו את האצבע. אמרי לו שהאצבע נראית פצועה מאוד, ושאת צריכה לחבוש אותה בתחבושת גדולה, בתיאום איתו ובהסכמה שלו כמובן, כדי שיבין שזה במטרה לשמור על האצבע ולמנוע ביקור אצל הרופא. הלבישי אותו במכנסיים עם כיסים, ובכל כיס שימי נשכן, ופזרי הרבה נשכנים בבית ובגן. לתפיסתי, הנשכנים הם הפתרון הכי טוב כרגע".


שאלה: אני אמא לילדה בת 4, ולאחרונה היא לא מפסיקה לקלל אותי. אני מעירה לה ומדברת איתה על זה לא פעם ולא פעמיים, אבל עושה רושם שזה רק מעודד אותה להמשיך. מה עליי לעשות כדי לגרום לה להפסיק להתנהג בצורה כזו?


תשובה: "בראש ובראשונה, אני רוצה שתביני שההתנהגות של הילדה היא התנהגות לא מודעת. היא אימצה את ההתנהגות הזאת כיוון שהבינה שכשהיא מקללת אותך, היא מרוויחה משהו – את תשומת הלב שלך".

"בכל פעם שאת מדברת איתה על מה שהיא עושה, ומבקשת ממנה להפסיק, את למעשה מזינה את המשך ההתנהגות שלה, כי כל מה שהיא רוצה להשיג בכך שהיא מקללת אותך זה שתתייחסי אליה ותדברי איתה".

,לכן, מה שעלייך לעשות הוא לדבר עם בתך, לאו דווקא רגע אחרי שהיא קיללה, ולהסביר לה שאת לא אוהבת את זה שהיא מקללת, שזה מאוד מעציב אותך שהיא מתנהגת כך, ושזאת הפעם האחרונה שאת מדברת איתה על זה".

"תגידי לה שבפעם הבאה שהיא תבחר לקלל, את לא תגיבי על כך, ואפילו תיאלצי להתרחק ממנה בגלל שהמילים האלה פוגעות בך. לאחר מכן עלייך ליישם בדיוק מה שאמרת לה: אם היא מקללת אותך, או מקללת מישהו אחר ואת שומעת זאת, עלייך להתרחק ממנה וללכת. עם הזמן, כשהילדה תראה שאם היא מקללת אותך את מתרחקת ממנה, היא תפסיק את ההתנהגות שמפריעה לך". 

עריכה: עדן בן ארי