אני אמא לשני בנים בגילי 9 ו־12. בחודשים האחרונים בני הקטן החל לטעון שהוא הכי טוב בכדורגל, הכי טוב במתמטיקה, הכי גבוה, והכי טוב בכל. נראה שהוא ממש מנסה להרשים את כולם. למשל, הגיע לביקור אצל הבן הבכור חבר שהוא קצת יותר נמוך מהבן הצעיר, והצעיר התחיל להגיד לו שהוא הרבה יותר גבוה ממנו, למרות שהוא קטן יותר. ההתנהגות הזו מחלחלת גם החוצה – המחנכת שלו התקשרה וסיפרה שהוא מדבר ככה גם ליד חבריו לכיתה והם מתלוננים ומרגישים שהוא מזלזל בהם. חשוב לי לציין שמדובר בילד מקסים ובדרך כלל מאוד חברותי, ואני חוששת שאם הוא ימשיך לדבר ככה ולהתנשא על חבריו יהיו לו בעיות חברתיות. בעלי ואני אמרנו לו שיגיד את זה בבית, אבל שלא ידבר ככה בכיתה, והוא מסרב להקשיב. מה דעתך?
“צריכים להבין שילד שני, במיוחד כשמדובר בבן אחרי בן, או בבת אחרי בת, יודע די מוקדם בחיים שהוא אף פעם לא יהיה הראשון בבית. לא בגן, לא בבית הספר, לא בבר מצווה, לא בתנועה, לא בצבא. אם תסתכלו רגע מסביבכם על ילדים שניים, יש דבר אחד שהם יכולים לעשות לפני האח הבכור, וזה להתחתן קודם. אגב, חשוב לי להדגיש שאם זו הייתה בת אחרי בן, מבחינה התנהגותית זה יכול היה להיות לגמרי שונה. עצם זה שהיא בת אחרי בן, כבר יש בה משהו ייחודי, יש לה משמעות אישית אחרת והיא פחות בתחושת תחרות".
"לפי מה שאת מתארת, כאן מדובר בילדון יהיר, אפילו גאוותן, ששם את תחושת הערך שלו בחוץ. הוא ביסס את תחושת הערך שלו על זה שהוא ‘יותר’ כי הוא רצה להיות ראשון והיה מאוד עסוק בהשוואות. זה מתאים לטמפרמנט שלו, זה מתאים לרצון שלו להצליח. אגב, ייתכן מאוד שהוא ניסה בגיל 6 להרכיב פאזלים או לשחק במשחקים שאח שלו שיחק רק כשהיה בן 9 או 10".
"את לא תצליחי לייצר שינוי באספקט החברתי, כי ילדים לא לומדים משיחות ומדיבורים, הם לומדים מחוויות החיים. לכן, כשהמורה שלו מתקשרת ואומרת לך ‘הוא התנהג בצורה מזלזלת לחברים שלו בכיתה’ – את תיתני לו לשלם את המחיר. הוא חברותי, הוא אהוב, וברגע מסוים הילדים מהכיתה כבר לא ירצו לבוא אליו, ואז זה יהיה המקום שלך להגיד לבנך ‘אתה פוגע בו ומעליב אותו, ולכן הוא לא רוצה לבוא לשחק איתך’".
"אנחנו לא יכולות לדעת אם כל החברים שלו יעשו עליו חרם, לדעתי, זה יהיה ספורדי, אבל ככה או ככה הוא יהיה חייב ללמוד באיזשהו אופן את התוצאה של ההתנהגות היהירה שלו. את לא יכולה להגיד לו לא לדבר על זה בכיתה כי הוא לא יצליח, וככה, כשהוא יתבגר זה רק יתגבר. כשילדים הם קטנים, נקודת ההתייחסות שלהם היא ההורים, אבל כשהם גדלים, נקודת ההתייחסות הופכת להיות החברים בני גילם. חלק מהחברים שלו ייפגעו ויתרחקו ואחרים יישארו איתו למרות הכל כי הוא כנראה מנהיג וכריזמטי".
“נקודה נוספת שחשוב לי להעלות בפנייך היא שכל הדיבורים שלך איתו על הנושא הזה לא רק שלא מועילים, אלא מאוד יכול להיות שהם מחזקים ומעמיקים את ההתנהגות שלו. לכן אני חושבת שהעבודה שלך צריכה להיות דווקא בתוך הבית. ברגע שהוא מתחיל להגיד משפטים כמו ‘אני הכי חכם! קיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה במתמטיקה’ או ‘אני הכי גבוה’, לדעתי התגובה שלכם כהורים צריכה להיות קטנה".
"את צריכה להגיד לו ‘הבנתי’, או ‘יופי מותק’, ואת יכולה להגיד משפט כמו ‘זה אצלך בלב’, ופשוט להמשיך בעניינים שלך, או אפילו ללכת משם במקרה הצורך. חשוב לי להדגיש שכל זמן שילדים מתנהגים באיזשהו אופן, ואני מגיבה לזה בצורה עוצמתית, אני מזינה את המשך ההתנהגות. עכשיו, אני לא מתעלמת ממנו – הוא יגיד לי שהוא רץ הכי מהר בכיתה, ואני לא אתעלם, לא אשאיר אותו ללא תגובה, אבל אני לא אתן לזה מקום כמו שנתתי לפני כן. אני אגיד לו ‘יופי חמודי’, ופה זה נגמר. בלי להתעסק בזה יתר על המידה".
סייעה בעריכת הכתבה: עדן בן ארי