מספרים לנו שכל מה שילד צריך זה מבוגר שיאמין בו, בואו נתחיל להאמין

אני מנסה להבין מה יותר מהכל מפריע לי בזה שאני צריכה להיות זמינה 24 שעות לכולם, כולל לשליח שאמור להביא לי ספר ילדים עד לדלת. “אני מחפש אותך כבר חמש דקות!” הוא גוער בי על כך שלא עניתי לו בזמן אמת. “למה את לא עונה?”. אני מנסה לחשוב מה זה באמת עושה גם לילדים שלי, העובדה שאני זמינה 24 שעות, דקה־דקה, ולא עולה בדעתי שום דבר טוב.

###

השבוע נזכרתי בסצינה, שאלמלא הייתי יודעת בוודאות שהתרחשה, הייתי בטוחה שהיא בדויה. ההורים שלנו נסעו לאילת, ואחותי הקטנה, שתמיד הייתה יפה ודקת גו, אבל עם עצמות של מתאגרף, רק רצתה להוציא כוס מארון המטבח. היא לא שיערה בנפשה שדווקא כשתהיה לבדה בבית, שורת הארונות העליונה תתחיל לקרוס. מה עשתה? היא כאמור הייתה לבד בבית ונאלצה למצוא פתרון. בהיעדר ניידים באותן שנים, הרעיון להתקשר להורים כלל לא עמד על הפרק. כדי למנוע את נפילת הארון שהיה בדרך כלל צמוד בשורה אחת ארוכה לקיר המטבח ואת כל תכולת הכלים שהייתה בו (כלים שכללו סירים, צלחות, כוסות, והכל בכפולות של חלב ובשר), היא התמתחה עד קצה גבול היכולת והצליחה למצוא את הדרך למשוך אליה כיסא גדול שהיה בפינת האוכל במטבח. על כתף אחת השעינה את הארון ובידה השנייה העלתה את הכיסא לשיש, כך שבסופו של דבר הקצה שהתנתק מהקיר במטבח - נשען על אותו כיסא הפוך על השיש. כך זה חיכה להורים עד שחזרו מאילת. לא אידיאלי, מסוכן, אבל תבע ממנה, האחות הקטנה של הענק המיתולוגי אטלס שהחזיק את הגלובוס על כתפיו, לגייס את כל התושייה שהייתה לה. והייתה.

אני יושבת עם חברות וחברים, ורוב הזמן הראש שלהם מוטמע בתוך המסך של הנייד שלהם. “רגע, זה הילד. הוא שואל איך מחממים במיקרו”, הם אומרים. “שנייה, זו הילדה. היא לא יודעת איפה המקלף”. “דקה, זה הילד. רוצה לדעת איך מעבירים ערוץ”. זו בערך תמצית המפגשים שלי עם החברים שלנו. כן, אני יודעת, ילדים מוכרחים לדעת שאנחנו תמיד שם בשבילם. אבל סליחה, מה בין זה לטיפוח יצור חסר ישע וגם, אם יורשה לי, רופס ולא אחת – נודניק? מספרים לנו שכל מה שילד צריך בעולם זה מבוגר אחד שיאמין בו. מה בעובדה שאנחנו זמינים בים וביבשה, בשירותים ובישיבות דחופות, מביע גילוי אמון ביכולות שלהם?

והכי גרוע, יותר מהכל אולי, זו העובדה שהם לא יודעים להבחין בין עיקר לתפל, בין דחוף ללא דחוף. בין סובל דיחוי ללא סובל דיחוי. אני, כמובן, לא באה אליהם בטענות. אני מוקפת באנשים מבוגרים שנראים במבט ראשון ואולי גם שני - בני דעת, ופעם אחר פעם מתבדה כשאותם אנשים שייחסתי להם סוג של בשלות נפשית ותבונה, פותחים קבוצות וואטסאפ בלי הכרה, מעבירים באובססיביות כל קשקוש וכל בדיחה לכל רשימת התפוצה הבין־גלקטית שלהם. בינינו, או שאולי עדיף שלא יישאר בינינו ותפיצו לכל עבר את הבשורה ממני, הנאחסית: איך אתם מצפים שיגדלו תחת מוטת הכנפיים שלנו ילדים שיודעים להבחין בין עיקר לתפל? בקיצור, אם יש לכם משהו לומר, תחשבו אם הוא באמת חשוב. אם יש לכם משהו לשאול, תבדקו לפני כן אם יש בידיכם את התשובה. אם אתם מתלבטים באיזו סוגיה, שחקו עם האונות. העמידו פנים כאילו הן קסטנייטות שמייצרות צליל מופלא ושמו מחשבה. כך אולי, רק אולי, יגדלו פה ילדים שיבינו את ההבדל האקוטי בין שאלה חשובה לסתם מטרד.

עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12.5)
יש לי מלא דברים לכתוב עליהם, אבל אני משתדל לבחור מתוכם דברים לא רק כיפיים, אלא חשובים. תכף מגיעה השנה החדשה עם כל חגי תשרי, ואני רוצה לספר על משהו מעניין מאוד שנקרא “נתינת לולב”. אני אסביר איך זה עובד: קונים סט של ארבעת המינים ואוספים מאחת מתחנות החלוקה בארץ, בוחרים עמותה, והכסף ששילמתם בשביל הסט יועבר כולו לעמותה שבחרתם. עומדת מאחורי זה קבוצה של חברים, שהקימה את הפרויקט כדי לתת לכם אפשרות לקנות את ארבעת המינים ולתרום את כל הרווח למי שזקוק: “זכרון מנחם”, “פעמונים” “בת מלך” ועוד מקומות שעוזרים מאוד לאנשים. הם כולם מתנדבים בעמותה, ואני רוצה להגיד להם כל הכבוד ושלדעתי זו התחלה יפה מאוד לשנה החדשה, לשבת עם הילדים ולבחור איתם למי לתרום.

לרכישה היכנסו לאתר “נתינת לולב“

המלצת תרבות
אסטריד לינדגרן, האישה שהשאירה אחריה אוצר עצום של ספרים לילדים, סיפרה בעבר כי אנשים רבים שואלים אותה מדוע אינה כותבת ספר למבוגרים. מהשאלה הזו היא הסיקה שהם רומזים על רצונם שהיא תתחיל לכתוב משהו “יותר רציני”. אבל לינדגרן לא רצתה לכתוב למבוגרים. היא רצתה לכתוב למה שכינתה “אותם קוראים המסוגלים לברוא פלאים, וכולנו יודעים שזה הדבר שהילדים עושים כשהם קוראים”. כ־3.5 עשורים אחרי שהספר “רוניה בת השודד” יצא לראשונה, מגיעה מהדורה חדשה שלו. רוניה, בתם של לוביס ומטיס, היא הילדה היחידה ביער, וגדלה בקרב חבורת שודדים. כשהיא נקלעת ל”בקע הגיהינום”, המקום שבו ההר נבקע, היא פוגשת את הילד ברק. אלא שהילד הוא בנו של בורקא, מנהיג חבורת שודדים אחרת ואויבו המר ביותר של אביה. למרות זאת, הצמד בורח ועובר לחיות ביער, מקום משכנם של הגמדים האפורים, הטרולים, ציפורי הטרף ובנות האלמוות המסוכנות. אצל לינדגרן הדמויות תמיד אמיצות ותמיד מרחף מעליהן שיעור חשוב, המחופש לסיפור הרפתקאות. 

“רוניה בת השודד" מאת אסטריד לינדגרן. ציורים ועטיפה: קצויה קונדו, תרגמה משוודית: תמר שלמון־נסי, הוצאת עם עובד. 74 שקלים