אספתי את בתי בת ה־3.5 מהגן וגיליתי שהיא מחביאה חפץ. כששאלתי אותה מה היא מחביאה, היא החלה לבכות ולהשתטח על הרצפה. היא גנבה משהו מהגן ויודעת שעשתה משהו שהוא לא בסדר. בנוסף, היא אמרה שהגננת אישרה לה לקחת למרות שלא כך הדבר. כיצד עלי להגיב?
“זה נורמלי וטבעי שילדים ינסו לגנוב. הילדה החביאה, ולכן היא יודעת מה מותר ומה אסור. במקביל, היא גם שיקרה ובנתה מציאות אחרת כדי שתוכל לגנוב. אין צורך להילחץ מהדבר הזה. ילדים קטנים רוצים את מה שהם רוצים ולוקחים בלי לדפוק חשבון. לעתים קשה להם לעמוד בחוק החברתי שאסור לקחת בלי רשות. בתך רואה את עצמה ואת רצונותיה בעדיפות ראשונה. מוסר הוא דבר מאוד מופשט עבורה. אסור לגנוב אחד מהשני עקב הנורמה החברתית שבנינו על מנת לא לפגוע זה בזה. בתך לא מצליחה להתאפק למרות המודעות לכך, והיא שיקרה כדי להגן על עצמה ועשתה זאת בתמימות ובחן. היה עליך להגיד שזה אכן חמור מאוד לגנוב. עליך לומר לה: ‘אם את רוצה לקחת משהו שהוא לא שלך, צריך לבקש רשות. את יכולה לבקש מהגננת לקחת חפץ ולהחזירו יום לאחר מכן, אולי היא תרשה לך. מאחר שלקחת בלי רשות, נצטרך להחזיר את החפץ מיד’. לך עמה למחרת לגן עם החפץ ותן לה להחזיר אותו לגננת. אם היא תתבייש לעשות זאת לבדה, אחוז בידה והחזר בשמה את החפץ יחד עמה. זה הדבר הנכון לעשות, העבר את ה’אני מאמין’ שלי ממך אל הילדה שלך. לילדים קשה להתאפק ולעמוד בפיתוי, ולכן צריך לשמור עליהם. היה איתה ותתמוך בה כי היא יודעת שהיא עשתה משהו שאסור לעשות, אך מתפקידכם להחזיר זאת יחד”.
בתי בכיתה ד’ וכמעט בת 10. היא ילדה מאוד שקטה ולא יוזמת שיחות עם המורות או עם החברות בבית הספר. המורות שוחחו איתנו בנושא וטענו שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית. פנינו לאבחון, אך בתי מתנגדת לכל טיפול שהוא. מנגד, היא נמצאת בחוג התעמלות כחמש שנים ונהנית ממנו מאוד גם כשהיא לא מדברת עם אף אחד. מה עלינו לעשות?
“ייתכן שבתך אכן סובלת מאילמות סלקטיבית. זוהי תופעה מוכרת בדרך כלל בגיל צעיר, וזה אכן פתיר ודורש טיפול רגשי. יש לילדה לחץ לא מוכר כלשהו שלא מאפשר לה לבוא לידי ביטוי ליד מי שהוא אינו חלק מהמשפחה שלה. אני לא הייתי מוותרת לבתך שלא רוצה ללכת לטיפול, ויש לחשוב על דרך יצירתית להוביל אותה. מדובר על חסם פסיכולוגי טוטאלי, וחייבים לאתר את המקור שגרם לה לשתוק. חשוב שהיא תלך לטיפול עם מישהו שיודע להתמודד עם אילמות סלקטיבית. בטיפולים מסוג זה, המטפל רוכש את אמונו של הילד עד שהוא נפתח ויודע לעזור לו. אני ממליצה לומר לה: ‘היום יש לך בעיה לדבר עם חברים, גם בחוג וגם בבית הספר, ואנחנו מודאגים ממה שיהיה כשתרצי ללכת ללמוד ולא תדברי עם המרצים או ממה שיהיה כשלא תדברי בראיונות עבודה בעתיד. מחובתנו לדאוג לך ולעתיד שלך. תפקידנו לסייע לך עם הקושי שלך, ואכפת לנו. אנחנו רוצים למצוא את הבן אדם שיעזור לך להתמודד עם הקושי. אולי את אינך רואה אותו כמשמעותי היום, אבל הוא רק יהיה יותר ויותר קשה עם השנים. תפקידנו כהורים הוא להכשיר את ילדינו לחיים האלה, ואני מצפה ממך ללכת לטיפול שנמצא לך. אני לא יכולה לגרום לך לדבר עם איש המקצוע שאנחנו נמצא לך, אך אני ואביך נשלם אלפי שקלים בחודש על הטיפול הזה גם אם תחליטי לשבת שם לשתוק’. חפשו מומחה לאילמות סלקטיבית והמשיכו להביא את הילדה אליו. זה יעזור לה גם אם היא לא תוציא מילה בטיפול. העקשנות שלה צריכה להיתקל בעקשנות שלכם בהמון כבוד. זו הדרך. אל תנסו – תעשו”.
אני אם לשני תאומים בני 3 שלא מוכנים ללכת לישון למרות כל טקסי השינה שעשינו. נותרתי מיואשת, עד שבעלי החליט להתערב ולקחת פיקוד. הוא החליט להכניס את הילדים לחדר ולסגור אותם עד שיירדמו. הם בכו מעט, אך בסופו של דבר זה עבד. אני לא שלמה עם הדרך שלו. האם זה יכול לגרום לילדים נזק עתידי?
“במקומך אני הייתי שמחה שבעלך התערב בנושא ולקח פיקוד. נזק לא יכול לקרות כאן. הוא לא אוסר את ילדייך, ולפי דברייך הבכי שלהם הוא לא היסטרי. בעלך ביצע צעד תקיף ונחוש מאוד עם סיבה ותוצאה לכל מה שילדייך עושים. גם דרכך הייתה אמורה לעבוד, אך את נשברת בדרך ולכן זה לא הצליח. אילו היית מחזיקה מעמד, לא היה צורך בהתערבות של האבא, אך אני שמחה לשמוע שהבעיה נפתרה. ילדים לומדים לפעמים ביד נוקשה. הוא לא עשה דבר נורא אלא קשוח וברור, וזה בסדר גמור”.