"כל מה שהעיתונות והתקשורת כינו ‘האירוע הנפשע ביותר בתולדות המדינה’ התחיל בדיוק כאן, בבית קפה בדיזנגוף. אנחנו כבר 20 שנה, כל צהריים יושבים פה, חוץ משבתות וחגים, מחלות ולוויות... ומישקה מסביר... הנעורים שלהם זה הבגידה! הם לא היו צריכים להפגין את זה. הם לא היו צריכים לחשוב שהם לבד בעולם. שלא היה להם עבר. שאנחנו זה אפס. הם לא היו צריכים להיות רעשנים כאלה, כי מה שיש להם באמת זה רק הנעורים, וזה גם היה לנו. אין להם קבלות, ולנו יש קבלות. אז שיתנהגו כאילו הם מבינים שהם מותקים אבל עדיין בלי קבלות” ("נבלות", יורם קניוק).



1.לא יודעת למה, ואולי כן, סביב יום כיפור חזרתי אל הנובלה המטלטלת של קניוק, שבה מחק 40 שנה ויצר מצב שבו תש”ח והתקופה שבה נכתב הסיפור - שנות ה־90 - מעורפלות. חבורת קשישים מתנהגת כאיש אחד. הם באים לבית הקפה הקבוע שלהם, יום ביומו, באותה שעה, ויוצאים ממנו בשעה קבועה. שם הם מעלים את אותם זיכרונות ותמימות דעים שוררת ביניהם: הצעירים הם נבלות. “קורע לנו את הלב איך שהם נראים”, “זה כבר לא העולם שלנו, זה העולם של הנחשים והנחשות האלה”, הם אומרים. ואתוס “הָרֵעוּת” שגדלנו עליו, מקבל צורה שונה לגמרי. חבורת הקשישים שהקימה את המדינה יוצאת כאיש אחד למסע טבח ברחבי העיר. הרעות הופכת רצחנית. הדור שבשבילו הם עשו את מה שעשו, בגד בהם, ועכשיו, הם יוצאים לנקום את עלבונם.



אז למה בכל זאת חזרתי אליה, תשאלו. כי בנובלה הזו הצליח קניוק להניח את האצבע על אובדן המידה. המוח הפרוע שלו, שהיה פרוע כמעט עד יומו האחרון, החליט להפוך את היוצרות ולהגיד: פשעתם, פישלתם איתנו, מי שעמלו למענכם, בואו, נראה לכם מאיפה הדג משתין. בעוד שהוא השתעשע בדמיונו במגרש של תאוות הנקם כדי להשמיע את קולם של המוחלשים בחברה, המציאות מראה שהחלשים בישראל לא באמת יכולים להשמיע את עצמם, כי אין מי שישמע ובאופן כללי, גם מהציבור אין להם מי יודע מה רוח גבית. לי אין ציפיות מפוליטיקאים. אלה באים והולכים. תמצית הווייתם היא לפזר הבטחות שווא. הם שואפים אל הכיסא. מתיישבים עליו בנינוחות, והופכים אותו לבית כיסאם. הציבור זה עסק אחר. כי הוא, והילדים שלו, הנכדים והנינים, יישארו פה אחרי כל עוברי האורח האלה.



2. פעם חברה טובה סיפרה לי שכשנסעה לאמץ ברוסיה תינוקת, החלק שהכי שבר אותה במסע המפרך בין נפתולי הבירוקרטיה לעוד נסיעה בשבילי עפר, היה השקט הרועם בבית היתומים. תינוקות־תינוקות ישבו שם בתוך לולים, בעיניים קרועות לרווחה, לא השמיעו הגה, לא הזילו דמעה. בני אדם מתקשרים קודם כל בבכי, בקריאות. כבר בצאתם מהרחם, ואולי לפני. כשהם נענים, הם מבינים שיש פה תקשורת. כך היא נבנית. בבית היתומים אין בכי, כי אין תקשורת. אין מי שנענה להם. ואם זה לא קורע לב, אני לא יודעת מה כן. כשהנכים במדינת ישראל עומדים וחוסמים כבישים, הם משתמשים בשארית כוחותיהם כדי לייצר תקשורת עם העולם המנוכר שסביבם. ניצולי שואה כבר לא יכולים לעשות את זה. מי שנזקק לשירותי הבריאות הכושלים פה לא יכול לעשות את זה. הוא חולה, וממילא אין מי שיענה. שר הרווחה עסוק בשלו, ועל פי המשטרה, שק נאה של שרצים בידו. שר הבריאות מתבונן רק לדברים מאוד מסוימים בעיניים, בדרך כלל עם דגש על מגזר מאוד מסוים. וראש הממשלה? הצחקתם.



3. לפני שנה עברנו בשער הגיא. ישבו שם יוצאי פלמ”ח. כאלה שנותרו אחרי שחבריהם נפלו על חרבם כדי שהמדינה הזו, שמנגבת בהם את הרגליים, תוכל לקום. הם ישבו על כיסאות במתחם החאן בשער הגיא במחאה על כוונת הממשלה להנציח במקום את שמו של רחבעם זאבי. הילדים שלי, שנושאים את שם המשפחה של אחד מגיבורי הפלמ”ח, יחיעם ויץ שנהרג בליל הגשרים, ביקשו שנעצור לידם ונביע הזדהות עם הלוחמים הקשישים. היו עוד ילדים והורים שנאספו סביבם. הם הבינו שאי אפשר לעבור לידם ולהתעלם מקיומם. מסכימים או לא מסכימים איתם, זה בכלל לא הסיפור. העיקר לא להתעלם. עם כל העצב, נדלק בי זיק של אופטימיות. הנה, לא הכל אבוד. יש מי שעדיין מבינים שהציבור חייב להשמיע את עצמו בשביל החלשים. לא כולנו נבלות.