שמה היה לירון, והיא הייתה המ"כית שלי בזמן הטירונות בג’וליס. היו לה כל מיני ביטויים משונים למדי שהייתה פולטת בזה אחר זה בפקודה מונוטונית, כמו: “חיילת, אין לך כובע? תציירי אחד!". והיה לה עוד ביטוי, שמהר מאוד למדנו לעמוד על טיבו: “לכל שבת יש מוצאי שבת". כשאת טירונית עם מוח קפוא בחורף הכי קר באותו עשור, קל מאוד להבין את המשפט הזה בבוקר יום ראשון, אחרי שבת חמימה בבית ובמועדונים הירושלמיים. אחר כך, החיים מצרפים אליו הבנות נוספות. מוצאי השבת, מתגלה, היא משל למה שקורה רגע אחרי שנדמה שטוב לך.
את “לכל שבת יש מוצאי שבת" הרגשנו היטב בחופשה המשפחתית האחרונה בקפריסין, במרחק 45 דקות טיסה ברוטו. קל מאוד לקנא בנינוחות, באורך הרוח, בתודעת השירות המפותחת ובעובדה ששום דבר לא דחוף להם, לקפריסאים. חמישה ימים נהגנו ברכב שכור בצד השמאלי של הכביש כשההגה מימין, שזה כמובן מעשה שזר לנו, ופעם אחת לא צפרו לנו. זה כשלעצמו מעורר קנאה, אבל הקנאה הלכה והתפוגגה כשדיברנו איתם. קפריסין, היינו משוכנעים, שופעת מים. ובכן, לא כשהחורפים שחונים. עוצר המים הכה מוכר לנו מהעשורים הפחות טובים של מדינת ישראל, הוא מנת יומם של תושבי האי. המכל שעומד לרשותם, סיפר לנו ג’ימי, מדריך טיולי הג'יפים, אמור להספיק למקלחות משותפות ולכביסה פעם בשבוע. התפלה יש רק בחלק אחד של האי, הודות לשיתוף פעולה עם ישראל. באזורים רבים, גידולי הירקות והפירות, בעיקר התפוזים, פינו את מקומם לטובת בתים ענקיים של אוליגרכים וסינים עשירים, כך שאין כמעט חקלאות. הם עובדים יחסית מעט שעות, ומערכת הבחירות המקומית היא הדבר הכי מנומנם שאפשר לדמיין בכלל.
לקנות דירה? עדיין אפשרי, אבל קשה. “פייי, אין לך מושג כמה יקר בישראל", ניסיתי להראות את כוחי. “בשביל לקנות דירה צריך להשקיע יותר מ־150 משכורות ממוצעות". בשלב הזה הצטרף לשיחה צמד מהגרים סומלים שגרים בלונדון. אותם הנתון הזה הצחיק. בלונדון, הם סיפרו, דירת חדר עולה כחצי מיליון יורו. “שנינו עובדים – מורה ואשת הייטק, משתכרים לא רע , אבל אין לנו ילדים כי אין לנו כסף לגדל ילד. רק השכירות החודשית של החדר עולה לנו 10,000 יורו", שיתפו בפתיחות גדולה. כך התבוססנו זה בצערו של זה וגיג’דרנו ברב־תרבותיות, כי כידוע, אין תרופה טובה יותר לאומללות מאומללותו של האחר. “ככה זה", אמר לי י’ בן ה־13. “הדרך היחידה להבין מה חסר בסביבה הטבעית שלנו או מה יש בה, היא לצאת ממנה קצת החוצה. לא ידעתי מה אין לנו ומה יש, עד שראיתי מה יש ומה אין לאחרים".
והיה עוד דבר, שלא יכולנו להתעלם ממנו. מדינת ישראל הוקמה, בין היתר, על תשתית מעודדת ילודה. איך טבע הקמפיין של דוד בן־גוריון כבר בימיה הראשונים? “עשרה בנים יולדת למען המולדת, למען שאת בגאון את אות בן־גוריון". ישראל, כידוע, היא מעצמת פוריות המתגאה במספר עצום של טיפולי פוריות ביחס למספר התושבים. אז איך זה, תסבירו לי, שכל המרחב הציבורי הוא כל כך לא ידידותי כלפי הורים וילדים? למה בקפריסין, אפילו בשירותים בדרכים נידחות, יש תאים משותפים להורים ולילדים עם עזרים מותאמים? איך ייתכן שבכל מקום יש פינות החתלה עם חומר חיטוי זמין, מצע נוח לשימוש וכל מה שנדרש כדי שהחלפת חיתול לא תהפוך לעינוי להורים ולילדים? למה בכל מקום יש עמדות לעגלות תינוקות, ואיך זה שצוות המלון לא מעקם את האף, אלא להפך, מגיש להורים המתארחים ולפעוטות עזרה ברצון גדול? ולמה, יותר מהכל, לנו אין את כל זה? ברצינות, מעצמת סטארט־אפ לא יכולה לחשוב על דברים אלמנטריים? ולא, בבקשה אל תיתנו לי דוגמה לקניון ורבע שכן מקדיש מחשבה לילדים. אני מדברת על תפיסת עולם שלמה ומקיפה. ובשביל שזו תחדור לתודעה שלנו ותרבוץ בה, אנחנו מוכרחים להתעקש על כך. בכל מקום שבו לא רואים את הילדים שלנו, פשוט לא נהיה. זה יעבוד. מוכרח לעבוד.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (13)
הנה, אני כותב הפעם על משהו שיכול להיות רמז למשפחות שלא אוהבות לזוז בשבתות והילד שלהן כן רוצה שהן יזוזו בשבתות (לא אומר מי): סיורים מודרכים לכל המשפחה באתרי הטבע העירוני באשדוד. אפשר לבחור לטייל לאורך החוף, בדיונות החול או ברחובות הראשונים של העיר, לבקר באתרים עתיקים, להכיר בעלי חיים (במים וביבשה) ולשמוע את הסיפורים של מקימי העיר בגלגול החדש שלה (כלומר, לא פלשתים מהתנ"ך). אפשר להצטרף לסיורים שהם בחינם בימים שישי ושבת. בשישי הקרוב (12 בינואר) בשעה 11:00, יצא ממתחם ביג פאשן סיור לכיוון פארק עד הלום, בין עצי השקמה העתיקים, שבמהלכו שומעים את סיפור הקרבות מול החזית המצרית במלחמת העצמאות ואת הסיפור המרתק של פיצוץ הגשר, ועל התקפת חיל האוויר הראשונה על ידי מטוסי מסרשמיט. שבוע אחר כך יש משהו פחות מלחמתי, כלומר: מסלול חווייתי בדיונות.
סיורים באשדוד לכל המשפחה, ההשתתפות בהרשמה מראש בלבד, משך הסיורים כשעתיים, בחינם, לפרטים נוספים: לשכת התיירות: 08-8545815
המלצתרבות
בחודש יוני 1988 נפל דבר בישראל: הסדרה “גברת פלפלת" ירדה מהמרקע ובמקומה הגיעה הסדרה “היי, בינבה". מאז, נאלצו ילדים ומבוגרים להסתפק בשידורים חוזרים בתפזורת, עד שנעלמה כליל מהמסך. עכשיו “גברת פלפלת" חוזרת, בספרו של אלף פרויסן הנורווגי. כמו אצל גוגול של קפקא, כשהגיבור קם בוקר אחד ומגלה שהוא חרק, כך גם גברת פלפלת מתעוררת אל מציאות חדשה: “ערב אחד שכבה לישון, כמו שנשים עושות בדרך כלל, ולמחרת התעוררה, כפי שנשים עושות בדרך כלל, אבל אז היא נהייתה קטנה כמו כפית, וזה בדרך כלל לא קורה לאף אישה". ומה עושה גברת פלפלת? לא נמקה אל תוך הייאוש. להפך. “טוב, אם נהייתי קטנה כמו כפית, אצטרך לחיות בהתאם", היא אומרת לעצמה, וכמו שכותב פרויסן: “כי לא היה לה עם מי לדבר. מר פלפל יצא לעבוד בשדה וכל ילדיה כבר היו גדולים". וזוהי התחלה להמשך מבטיח לא פחות על התמודדות עם שינויים ועם קשיים, על גמישות ועל יצירתיות, בספר שהוא לכאורה לקוראים מתחילים, אבל לא פחות מזה – למבוגרים נרגנים.
“גברת פלפלת – אישה בגודל כפית", מאת אלף פרויסן, איורים: ביורגן ברג, מנורווגית: דנה כספי, הוצאת טל־מאי- ידיעות ספרים, מחיר: 78 שקלים