אני אמא לילד בן 5.5 שעולה בשנה הבאה לכיתה א’. בני הוא ילד חרדתי שמתנהג באופן שאני לא יודעת כיצד להגיב לו, ולכן שלחתי אותו לטיפול רגשי. הוא מתקשה להירדם וטוען שיש לו מחשבות רעות, הוא לא נכנס לשירותים לבד ונוהג להחזיק לי את היד. מנגד, הוא לא מחבק ולא מנשק אותי, ומרבה לומר שהוא אוהב רק את אבא ושממני הוא מתבייש. כל החששות שלו חולפים כשאני לא לידו. מה עלי לעשות?
“מדובר בילד שמתנהג שונה כשאמא נמצאת וכשאמא איננה. חרדות לא נעלמות לילד כשהוא נמצא בחברה, בדרך כלל הן דווקא מתחזקות. את זקוקה להדרכת הורים, כי הדבקת לבנך תווית של ילד חרדתי. ילד ישנה את התנהגותו לאחר שההורה שלו ישנה את התנהגותו. ברגע שבנך מתנהג אחרת כשהוא איתך או בלעדייך, הבעיה היא בך. ברגע שילד יודע לבטא רגשות ובוחר לא לומר לך שהוא אוהב אותך, הוא בעצם משחק בך. ההורים הם הפסיכולוגים של הילדים; התגובות והבעות הפנים שלכם מייצרות בראשו של הילד מסקנות שלעתים רבות הנן שגויות עקב חוסר היכולת של הילד להבין סיטואציות מורכבות. לא יכול להיות שילד יש רגישות שיוצאת מול הורה אחד, אבל לא יוצאת מול הורה אחר. מדובר בדפוס התנהגות שהילד מפעיל עלייך, דפוס התנהגותי ולא רגשי. כשילד משדר לך התנהגות חרדתית, עלייך להתאים את התגובות שלך אליו. עם הזמן תלמדי להתמודד עם הקושי”.
אני גרוש ואב לבן 11 שאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז. בשנה האחרונה חזרתי לתמונת גידול הילד, אך מצבו החמיר מאוד והוא החל להכות תלמידים ומורים בבית הספר. הוא קיבל תרופות, אך תופעות הלוואי לא השפיעו עליו טוב, ולכן הפסקנו את הטיפול התרופתי עד שיפגש עם נוירולוג. נהגתי לתת לו כל שהוא ביקש, וכעת אני מנסה להציב לו גבולות. כשאני שומע שהוא מרביץ בכיתה, אני מונע ממנו לשחק במחשב או לראות טלוויזיה. כיצד אוכל להשתלט על הילד?
“מדובר בנער צעיר שמאובחן בהפרעת קשב וריכוז, שהפסיק את הטיפול התרופתי כי הוא צריך לעבור בדיקה נוירולוגית כדי להתאים את התרופה האולטימטיבית עבורו. מעבר לכך, הילד מגיע עם מטען רגשי, חי עם הורים גרושים ורואה את האבא כ’אבא פרס’ שמאפשר לילד את כל שהוא מבקש. כשאבא מציב לו גבולות, הילד מתנגד ומוחה נגד הניסיון. אתה זקוק להדרכת הורים. אין קשר בין האלימות של הילד בבית הספר לבין העונש שאתה נותן לו בבית. אין להתנקם בילד מפני שהוא מוציא את כל הכעס והתסכול שלו בבית הספר. טלוויזיה ומחשב הם לא פרס, אלא חלק ניכר בחייו של ילד כיום. עבור הילדים טלוויזיה ומחשב הם כמו אוכל ושתייה. ילד שמתנהג רע, לא תיתן לו אוכל? היה עדיף שתבטל לו את החוג אחרי הבית ספר במקום זאת. למנוע משהו מילד בגלל התנהגותו, זה לא עובד. אפשר למנוע מילד צפייה בטלוויזיה אם הוא לא עושה שיעורים. זהו איסור הגיוני, אך כשמדובר באלימות בבית הספר, אין קשר לטלוויזיה ולמחשב. ההתנהגות שלו מוכתבת מאיך שהוא גדל עד היום, ויש לטפל בה בצורה מתוכננת. ילד שמקבל את הכדור הנכון במינון הנכון, הוא מרוכז ורגוע. שמעתי לא פעם על הורים שלקח להם שנה וחצי עד שהצליחו להתאים את התרופה לילד. זה לוקח זמן. ייתכן שמדובר בילד מפונק שבועט בסביבה שבונה לו גבולות. אלו הילדים שגדלים בסוף מבלי לדעת להתמודד בתוך מסגרת. פנה להדרכת הורים, שם תקבל את הכלים הטובים ביותר להתמודד עם מקרה זה”.
אני אבא לתאומים בני שבעה חודשים. בלידת אשתי עברתי טראומה, ואני חושש להעביר את הטראומה שלי לילדיי כך שהם יחששו לבריאותם כל הזמן. מה עלי לעשות?
“אתה מקסים. אני שמחה כל כך לשמוע אבא שמודע לעצמו כמוך. אתה אכן זקוק לטיפול שיעזור לך להתמודד, במטרה לנקות את הטראומה מחשש שהיא תכתיב לך את חייך. ישנם אנשים שיכולים להתמודד עם הדברים הללו לבד ומדחיקים, אך יש לכך מחיר. באחת התוכניות של ‘סופר־נני’, צילמנו משפחה שבה האבא היה נוהג להכין ארוחת צהריים ואוסר על ילדיו לדבר במהלך הארוחה. כשניגשתי אליו הוא סיפר לי שכשילדיו היו קטנים יותר, אחד מהם נחנק במהלך הארוחה והוא נלחץ מאוד, ולכן אימץ את המשפט ‘אין משיחין בשעת הסעודה’. המשפט הזה נחשב לפאסה היום. הארוחה המשפחתית הפכה לנקודה היחידה ביום בה שבני המשפחה נפגשים יחד ולכן השיח הוא חשוב. אמרתי לו שעליו לטפל בעצמו ולהניח לילדיו. אם אתה חש שיש בך משהו שיכול להשפיע על ילדיך לרעה, עליך לטפל בו. זו הורות אחראית”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב־103FM
עריכה: איתמר זיגלמן