"אמא, יש לי מחלת כליות?".
לא, חס וחלילה.
“מחלת דם?"
לא, תודה לאל.
“דימומים במעיים?"
טחורים, אתה מתכוון? לא!
“הם באמת שואלים אותי בטפסים לצו ראשון אם יש לי טחורים? מה אני, וטרן בן 90?"
הנה זה בא. הטפסים הראשונים שממפים את הילד שלי לתאי־תאים ותכף, עוד מעט קט, יהיה מי שייצק את התוצאות המתקבלות לתוך נוסחאות, יערוך שקלולים וחישובים ויודיע לו: אתה כך וכך, מיועד לשרת בצבא בתפקיד כך וכך.
ה"כך וכך" של היחידה ששירתתי בה היה כך וכך של מה שאוהבים לכנותו “מלח הארץ", טובי בנינו, אלו עם הקב"א בשמיים והדירוג הפסיכוטכני המפואר. אז מה אם “מלח הארץ" זה ביטוי ששאוב מהברית החדשה בכלל. אני שירתתי במשרד הקישור שלהם, שהיה מופקד על גיוסים למילואים. הייתי ילדה בת 18 וקצת, והם נראו לי אנשים של ממש, לוחמים עשויים ללא חת. ערכיים, אוהבים את הארץ הזו, מבינים שגם האנשים בג'נין הם בני אדם כמוהם בדיוק, וכמו שכתב דוד אבידן: “מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות את הייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו לאן ללכת".
חתומים על טופסי התנדבות שרתמו אותם למילואים הרבה יותר ימים מכפי שנדמה שיש בכלל בשנה, הם היו מגיעים חדורי מוטיבציה להגן על המולדת. אחרי שהשתחררתי, היו כמה שנשארו בקשר. עם הזמן הוא הלך וגווע. ככה זה. החיים. כלומר, אלה החיים אולי במקומות אחרים. היום יש להם כבר ילדים גדולים שכמו הילד שלי, יושבים וממלאים טפסים לקראת הצו הראשון. אצל חלקם האחר, הילדים כבר השתחררו מהצבא.
***
לקראת יום הזיכרון נתקלתי במישהי עם פנים מוכרות. ניסינו לשחזר מאיפה, בסדר יורד על ציר הזמן: אוניברסיטה, צבא, תיכון, יסודי. לאן לא הגענו, אפילו לקייטנות. ירושלים קטנה. כשאמרה לי מה שם משפחתה, הבנתי. את קשורה לזיו? שאלתי. "אני אשתו", ענתה. זיו, מספר אישי, דרגה, ימי מילואים. זכרתי הכל. זו הייתה שנה צפופה במיוחד: תעסוקה בג'נין, אימונים בצאלים, תעסוקה בחרמון. נזכרתי בחיוך ביום ההוא שבו אני, הקטנה, העמדתי אותו, הקצין הלוחם הצעיר, לשמור מחוץ למקלחות, בשיחות המצחיקות לתוך הלילה במאהל, בלבטים הגדולים סביב השאלה למה בכלל צריך את כל זה. “ומה שלומו?" שאלתי. “הוא יותר טוב. לאט־לאט", ענתה. כשעונים לי “יותר טוב", האמא שבתוכי מזדעקת. אם יותר טוב, סימן שהיה לא טוב. "את לא ממש מעודכנת, מה?", שאלה, ואז סיפרה. היא סיפרה שהגדוד שלי, של יפי הבלורית והתואר שנהגו לקבל ממני צווי גיוס למילואים עם חריזה דחוקה ומטופשת (“חיכיתם, המתנתם, ציפיתם המון/ הגיעה העת לתעסוקה בחרמון"), היה הגדוד שספג הכי הרבה אבידות במלחמת לבנון השנייה. אלו שהיו בחזית ונותרו בחיים, מלקטים עכשיו את השברים, את הפיסות שנותרו מהם אחרי שראו את חבריהם מתבוססים בדמם ומי יודע מה עוד ראו. אני זוכרת אותם אחד־אחד, את הפנים, את המספרים האישיים, את המשלוחים שנהגו לעשות לתושבי ג'נין חרש־חרש, כדי לעזור לאלו שנמצאים במצוקה של ממש, זוכרת את סדר השמות.
כמעט שאלתי מי ומה. אבל החלטתי שלא. אני רוצה לזכור אותם כך: יפים, טובים, ערכיים, חיים. את הילדים האלה שלימדו אותם לשיר בצינה הזו של ערב יום הזיכרון: “אנחנו שנינו מאותו הכפר", אלו שגדלו להיות מבוגרים שהמציאות שמעבר למילים טפחה על פניהם. אלו שהבינו שלמות זה לא טוב, כי למה בכלל נולדנו, אם טוב היה למות.
צריך לחיות בעד ארצנו, אבל כל עוד יש פה הנהגה שחושבת אחרת, מי יודע מה יהיה, וממי תישאר תמונה של נער יפה על הקיר, שלעולם לא יתבגר.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 13)
עד לא מזמן, יתושים היו יצורים עצלנים שעפים די לאט, ומדי פעם נוחתים לאיזו ארוחה. בזמן האחרון אני שם לב שיתושות, שהן אלו שעוקצות, נהיו יתושות טורבו: חרוצות ועצבניות עם צליל שיכול לשגע בנאדם בלילה וגם ביום. חוץ מזה, בכל בוקר כולנו קמים עם מסדר עקיצות מציק. “נסה את אוטן ג'וניור", אמא הציעה לי. מזה הבנתי שהיא עדיין חושבת שהיא ג'וניורית, אבל הבנתי עוד דבר: שזה עובד. אין לזה ריח, זה מחזיק ארבע שעות (חבל שכל כך מעט. לילה ממוצע של ילדים הוא הרבה יותר מזה), לא גורם לאלרגיות, נספג צ'יק־צ'ק ומתאים מגיל שנתיים, וכמו שכבר גילינו בבית שלנו, מגיל שנתיים עד 800 כנראה, כי עובדה שזה עובד גם על ההורים שלי.
אוטן ג'וניור של חברת אס.סי ג'ונסון, מחיר: 17.90 שקלים ל־100 מ"ל, להשיג ברשתות השיווק והפארם
המלצתרבות
אחרי “המסע הגדול של מקס" ו"מכונת הזמן של מקס", מגיע הספר השלישי בסדרה, פרי יצירתו של המאייר והאנימטור דובי קייך, “המעבדה של מקס". ברוח הימים הללו, מקס הקיפוד מגלה שיש במה להתגאות. זה קורה אחרי שהוא גומר בדעתו להיות הקיפוד הראשון בעולם שיזכה בפרס נובל עבור המצאה שתשנה את העולם. הוא מקים מעבדה במרתף הבית, ונעזר לשם ההשראה בסיפורי הקומיקס שאספו חבריו למענו, על כל ההמצאות והתגליות הישראליות: בתחום הרכב, בתחום החקלאות, קיימות וסביבה, טכנולוגיה וכמובן, כי אי אפשר בלי – ביטחון. קייך מוצא בספר דרך מחכימה ומשעשעת להתגאות בהישגים פורצי דרך, ומעבר למילים הנהירות, להומור ולקומיקס הנהדרים, הוא מראה דבר חשוב לא פחות: אפשר להציג הישגים בלי לשסות ממציא אחד באחר.
"המעבדה של מקס", מאת דּוֹבִי קַיְיךְ, הוצאת כנרת, מחיר: 84 שקלים