איך לעזור לאחים להסתגל לתינוק החדש? | מיכל דליות מייעצת

אני אם לילד בן 5 ולילדה בת שנתיים וחצי, ולפני כחודש הצטרף למשפחתנו תינוק חדש. מאז הלידה אני מרגישה שכל הבית יצא מאיזון: הילדים מתקשים להסתגל לשינוי, סובלים מהפרעות שינה, כעס בלתי נשלט ורגרסיה התנהגותית. בני בן ה־5 אפילו חזר למצוץ אצבע ומכניס דברים לפה. כיצד לדעתך עלי לגרום לילדים לקבל את אחיהם הקטן ולחזור להתנהגות רגילה?

“ילדים קטנים הם מאוד חכמים ורגישים לשינויים. בשעות לחץ הם עלולים לחוות רגרסיה וללכת כמה צעדים אחורה. ישנו פער גדול מאוד בין חוכמתם הרבה ליכולתם הרגשית, ולכן כשמגיע למשפחה ילד חדש, הם מרגישים כאילו לקחו את מקומם. בתור התחלה הייתי ממליצה לך לסייע לילד בן ה־5 ולשלוח אותו למומחה בפענוח ציורי ילדים. את יכולה לשלוח למומחה ציור של הילד מלפני שנה, חצי שנה, שלושה חודשים, ומשהו שהוא צייר ממש לאחרונה, ובכך לראות את ההתפתחות של הילד ולשים את האצבע על מה שבאמת מפריע לו. יכול להיות שמדובר פה במשהו הרבה יותר עמוק מלידת האח הקטן, משהו שהילד אפילו לא יזכור להגיד לך, ולכן כדאי שתיעזרי באיש מקצוע כדי להבין מה מסתתר בנבכי נפשו.

חשוב שתזכרי כי נקודות החולשה שלנו הופכות להיות נקודות החוזק של ילדינו. יש מי ששקרים מוציאים אותה מדעתה, ועל כן ילדיה יבחרו לשקר לה פעם אחר פעם. אחרת לא יכולה להתמודד עם מילות לעג של הילדים וטוענת שזה מחרפן אותה, ויש מי שלא יכולה לסבול את זה שלא שומעים בקולה. אנחנו הבבואה של ילדינו; הם רואים איזה משוב הענקנו להם, ומתוכו הם מסיקים מסקנות. אם הילדה רואה שהתנהגותה מוציאה אותך מאיזון, היא תמשיך להתנהג ככה. את צריכה להבין שכל מה שהיא הכירה בחייה הקצרים - התהפך. אם לצורך העניין היא זורקת נעליים בבית, תנסי להתאפק ולא להגיב, וכשהתינוק יירדם, תבקשי ממנה שתאספו יחדיו את הנעליים. מעבר לזה, כדאי שתפני לקבלת הדרכה הורית כדי שתוכלי להתמודד בכל החזיתות, ותזכרי תמיד שהמצב שבו אתם נמצאים הוא זמני. אל תהיי בלחץ”.

בתי בת ה־42 היא אם לשלושה ילדים, ולדעתי אינה מחנכת אותם כראוי. היא לא מכינה להם אוכל חם ומתנהגת באופן מרוחק מולם. כשניסיתי לשוחח איתה על הנושא, היא הטיחה בי אשמה על התנהגותי כלפיה בילדותה וטענה שעשיתי בדיוק את אותו הדבר. האם עלי להתערב באופן חינוכה את הילדים שלה?

“הורים רבים פונים אלי בשאלה אם לדעתי צריך להעיר לילדים בנושא חינוך הנכדים. תשובתי היא שכן, אבל השאלה היא איך. אני מעירה רק כאשר אני בטוחה שאני צודקת, וכדי שילדיי לא יגידו לי אחר כך משפטים כמו ‘למה לא אמרת לי’. לתפיסתי, עניין התזמון הוא מאוד משמעותי, ולכן אם אראה שאחד מילדיי עשה משהו לא נכון או לא הוגן עם נכדיי, לעולם לא אגיד לו את זה באותו הרגע, אלא אחכה כמה ימים ואשאל אם הם ירצו לשמוע מה דעתי. הילדה שלך צריכה לפנות לסיוע מקצועי, מישהו שיגיד לה: ‘גברת, את אישה בת 42 ולא ילדה בת 8’. הרי אין כל קשר בין זה שלא הכנת לה אוכל חם בצהריים לבין זה שהיא לא מכינה כריכים לילדים בבוקר. היא לא מסוגלת לעשות את ההפרדה, ולכן במקרה הזה חשוב שתזכרי שברגע שאת מעירה לה, היא הופכת להיות ילדה קטנה. אין לך שליטה על התנהגותה כאם, רק על עצמך, ואני מציעה לך להחליט שיש לך תפקיד אחר: את מפסיקה לנסות להעיר לבת שלך כדי לא להיות מסוכסכת איתה ומשקיעה את כל מאודך בקשר עם הנכדים. לתפיסתי, התפקיד שלך יכול להיות מאוד משמעותי בחייהם”.