פרופ' עמוס רולידר: "טעיתי כשנתתי לילד רציונל"
הטעות שלי: "היום אני מבין בדיעבד שטעיתי כשנתתי לילד רציונל מדוע דבר זה או אחר חשוב בעקבות התנהגות של סירוב מצדו. למשל, אם בעקבות בקשה שלי הילד היה אומר: 'לא רוצה ללכת לישון', 'לא רוצה לסדר את החדר', 'לא רוצה להכין שיעורים', או 'לא רוצה לתת לאחי את השלט', הייתי מנסה להסביר לו את ההיגיון שבדבר.
כלומר, צריך לסדר את החדר כדי שיהיה נקי; אם לא תכין שיעורים, לא תדע מה קורה בכיתה; אם לא תיתן לאחיך שלט, בסוף היחסים ביניכם לא יהיו טובים; אם לא תלך לישון, תהיה עייף בבוקר. המחשבה שלי בהתחלה הייתה שהילד ינהג על פי ההנחיות, אבל זה לא עבד. חשבתי גם שהילד יגיד תודה על האינפורמציה, אך בדיעבד הבנתי שאת המידע עצמו הוא מבין. באותה תקופה, כאמור, חשבתי שהבעיה של הילד שלי ושל ילדים אחרים היא שחוסר שיתוף פעולה שלהם נובע מחוסר מודעות לחשיבות העניין.
"בדיעבד הבנתי שהבעיה של הילד שלי, כמו של שאר ילדי ישראל, אינה מודעות ושיתוף פעולה, אינה הבנת ההיגיון מאחורי ההנחיה, אלא חוסר כלים לדחיית סיפוקים. קשה לכולנו באופן טבעי להפסיק פעילות מהנה לטובת פעילות אחרת שפחות נוחה לנו. לכן הבנתי שבמקום לתת לו רציונל, אכין אותו לקראת המטלה שעמה קשה לו. למשל הייתי אומר לו: 'בעוד עשר דקות צריכים לאסוף הכל וללכת לישון'.
הייתי נותן לו זמן להתכונן לכך. כמובן החמאתי לו ופרגנתי לו כשהוא שיתף איתי פעולה. ואם יגיד לי: 'לא רוצה', לא אצעק, אבל לא אוותר. כלומר, כדי שילד ימלא משימה הוא צריך הכנה, חיזוק ולפעמים גם אי־ויתור. כך הוא גם ילמד לדחות סיפוקים. את זה הבנתי אחרי 20 שנה".
טעויות של אחרים: "חד־משמעית, הורים בישראל שוכחים לפרגן לילדיהם. הסיכוי של ילד בישראל לקבל מילה טובה על התנהגות אחראית, מנומסת, על השקעת מאמץ, שיפור שחל בדברים מסוימים שהוא עושה, הוא פחות מ־5% מסך כל התנהגויותיו הטובות. ההורים הישראלים לא מפרגנים מספיק, לא כי הם לא אוהבים את הילד, אלא כי באופן פיזיולוגי אנחנו רגישים יותר לדברים שמרגיזים אותנו ולכן מגיבים יותר על דברים שמכעיסים אותנו.
ואילו דברים טובים שהילד עושה – דברים ערכיים, שיפור שלו בכל מיני תחומים – עוברים מתחת לרדאר שלנו ואנחנו לא רגישים להם. יתרה מכך, ילד שיש לו בעיות התנהגותיות אובייקטיביות, כמו הפרעות קשב למשל, הסיכוי שלו לקבל מחמאה אפילו יורד ל־3%".
תיקון טעות: "כל יום לפני שהולכים לישון, תשאלו את עצמכם אם שכחתם אולי לפרגן לילדים, האם החמצתם הזדמנויות? ואז ביום למחרת נסו לתקן, לחשוב, לחזק ולתת לילד כמה שיותר משובים חיוביים".
רולידר הוא ראש התוכנית לתואר שני בניתוח התנהגות במכללה האקדמית כנרת.
אב לשלושה ילדים, סב לשבעה נכדים
מיכל דליות: "עשיתי הפוך"
הטעות שלי: "הטעות העיקרית שלי בגידול ילדיי היא שעשיתי הפוך מהמשפט 'חנוך לנער על פי דרכו'. חינכתי את ארבעת ילדיי על פי דרכי. מה שחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, לא תמיד היה באמת נכון, לא רק באופן אבסולוטי, אלא באופן ספציפי לילד או לילדה המדוברים. למשל, לנו בבית יש פסנתר וכל אחד מהילדים, כולל אותי, למד פסנתר. יום אחד בא אליי אחד מבניי ושאל אותי: 'את יודעת למה אני לא מנגן בפסנתר יותר?', שאלתי 'למה?', 'כי לחצת עליי', הוא ענה לי.
הוא עוד לא גמר את המשפט, בא הבן השני ואמר: 'את יודעת למה אני לא מנגן? כי לא לחצת עליי'. ברגע שאחד הילדים הפסיק לנגן, אמרתי שאני לא אלחץ יותר. הטעות הייתה להחיל את המסקנה על שאר הילדים.
"החוכמה הגדולה, ולא תמיד אנחנו מצליחים, היא להתאים את הדרך שלי אל הילד. זה קשה, לא תמיד אפשרי. כן צריך להביא את הדרך החינוכית שלך, אבל באופן כזה שתתאים לטמפרמנט של הילד, לגילו ולשלב ההתפתחותי שלו".
טעויות של אחרים: "היום הטעות הנפוצה של ההורים הישראלים היא שאין להם באופן מוגדר וברור את אותה גישה חינוכית שהם רוצים להעביר. הם כל כך רוצים להיות בסדר עם הילדים, למצוא חן בעיניהם, להרגיע, לא לתסכל ולא להעציב, ואז כשמגיעים לאיזו נקודה בזמן שבה רוצים לחנך, זה גורם לילד כעס או תסכול. ואז ההורים הצעירים מיד חוזרים מההחלטה שלהם, ממה שהחינוך דרש באותו רגע שיקרה".
תיקון טעות: "להבין מה האג'נדה החינוכית שלי. לזכור שאנחנו, ההורים, המבוגרים האחראים ולכן זה תפקידנו. לדעת שאנחנו יודעים יותר טוב מהילדים, פשוט כי יש לנו יותר ניסיון חיים. זה היתרון שלנו. זה שם אותנו כיודעים יותר ולכן הקובעים והמחליטים. דבר נוסף, כשאנחנו באים להפעיל את האג'נדה החינוכית שלנו, לראות שהיא נכונה לילד המסוים הזה. יש ילדים שצריך להניח להם, יש כאלה שצריך לתת להם יותר בחירה או יותר להגביל. חשוב להפעיל את האג'נדה שלך בהתאמה לטמפרמנט של הילד ולטיפוס".
דליות היא יועצת משפחתית, בעלת מרכז להכשרת יועצות להדרכות הורים.
אמא לארבעה ילדים, סבתא לתשעה נכדים.
אסנת הראל: "הצגתי לילדים מצג שווא"
הטעות שלי: "אני מכירה בטעות מאוד גדולה שעשיתי כשהייתי אמא צעירה. הצגתי לילדים מצג שווא ליכולות שלי, כלומר, שאני יכולה להיות אדם מושלם, אמא הכי טובה, רעיה הכי טובה, עובדת מצטיינת, תלמידה מצטיינת, הבית תמיד מבריק, יש אוכל.
זאת הייתה הטעות שלי להגיד שאפשר לנהל את כל החיים ולהגיע למושלמות בכל דבר. בפועל לא הכל היה מושלם. שילמתי על זה מחיר והייתי צריכה לוותר על עצמי בדרך. הייתי עיוורת לצרכים שלי. בהורות ניסיתי להתוות קו ומודל למושלמות.
היום אנחנו מלמדים שדווקא זה הפוך. התבונה והאומץ הכי גדולים של האדם הם להבין שהוא לא מושלם. אפשר לטעות, זה בסדר לא להספיק הכל, כן חשוב לעשות סדרי עדיפויות. לא לשאוף להיות אדם מושלם, או אמא מושלמת, כי אין מצב כזה.
"לכן קראתי לזה מצג שווא. קצת שיקרתי לילדים. הם כביכול קיבלו אמא מושלמת, אבל לא כך היה מבחינתי. השאיפה לשלמות פגעה בזמן שלי, ביכולת שלי לנוח רגע, להתבונן רגע על המערך הרגשי שלי, על היכולת שלי להזין את עצמי כדי אולי למשל לתת לילדים יותר קשב והקשבה".
טעויות של אחרים: "יש מילת מפתח: 'כיף לי', 'לא כיף'. הטעות הנפוצה היא שהורים רוצים לעשות את הילדים שלהם מאושרים, לחסוך ולמנוע מהם תסכול. רוצים שכל הזמן יהיה להם כיף. גישה זו פוגעת מאוד, כי התפקיד ההורי הוא להכין את הילדים לחיים. בחיים פוגשים מגוון רגשות, בחיים לא כל הזמן כיף, בחיים אושר זה עניין מאוד סובייקטיבי ורגעי.
אם אתה הולך כל הזמן בתחושה של להיות איפה שכיף לי, אז אתה בעצם מחמיץ הזדמנויות, מוותר על מאמץ להשקיע, עלול להיות לא מרוצה ולהחמיץ פנים בגלל התחושה ש'לא כיף לי', כי לימדו אותי כשהייתי קטן שצריך להיות לי כיף".
תיקון טעות: "קודם כל, ההורה צריך לחשוב מהו החזון ההורי שלו, להבין שהתפקיד שלו זה להיות מנטור לחיים, כי אנחנו מגדלים בני אדם. הילדות היא תקופה זמנית והבית הוא שדה האימונים. בשדה האימונים צריך לצייד את הילד בכל הכלים, בהם הבנה מציאותית יותר של החיים, פיתוח מיומנויות והכישורים האישיים, החברתיים והפסיכולוגיים כדי לגדול כאדם בין בני אדם אחרים. להבין שהעולם הבריא מורכב מעוד אחרים זולתי, ולתת לילד כלים להתמודד עם מה שיבוא.
צריך שילד ידע להכיר את מגוון הרגשות – לפעמים אהיה מתוסכל, לפעמים כועס, לפעמים שמח. צריך לדעת להכיר את זה ולא לקרוס מזה. לתת לילדים את ההזדמנות להתנסות במגוון הרגשות וגם לטעות ולקחת אחריות על חייהם. כיף זה נחמד, אבל לחיים צריך עוד מיומנויות. בחיים פוגשים מצבים שהם לא רק כיף".
הראל היא מנכ"לית מכון אדלר.
אמא לשלושה ילדים, סבתא לשבעה נכדים.
אלון גל: "רציתי לרצות את הילדים"
הטעות שלי: "הרצון לרצות את הילדים. יש לנו איזה עניין כזה שכשהילדים לא מרוצים מאיתנו, אז אנחנו מרגישים הורים לא מספיק טובים ואז אנחנו עושים הכל: קונים מה שהם רוצים, הולכים או לא הולכים למקומות שהם רוצים או לא רוצים. לאט לאט הבנתי שאי אפשר תמיד לרצות את הילדים. לא תמיד הם יהיו מרוצים ממני.
למדתי להגיד לא, להתעקש על לו"ז מסוים שאנחנו הולכים לעשות, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. בהתחלה הייתי הולך שבי אחר כל בקשה של הילדים. הייתי גם משקיע המון אנרגיות בלשכנע. בסוף הבנתי שהכל בסדר. אם למשל הולכים למשפחה ולמישהו לא מתחשק, אז אפשר גם ללכת עם פרצוף חמוץ".
טעויות של אחרים: "הורים חושבים שהם יכולים לקנות שקט בכסף. מאוד פשוט: שקט שווה כסף. זה אומר לקנות לילדים מה שהם רוצים, לקחת ילד בן שנה וחצי לכל מיני טיולים שמהם הוא כמובן לא יזכור כלום. אנחנו חיים בתרבות השפע. הילדים מותקפים שיווקית 360 מעלות 24/7 וזה לא פשוט. הילדים כל היום במסכים, כל דקה נכנסת להם פרסומת בלתי פוסקת שמתאימה לגילם, ואז הילד באופן טבעי מבקש.
כל שתי דקות מטרגטים אותו, וכל שתיים וחצי דקות הוא מבקש שיקנו לו. ואז ההורים מנסים שהילד יהיה שמח. ההורים גם עובדים קשה, רוצים קצת שקט, שהילד לא יבכה ויבלבל את המוח. אבל לא באמת יש לך יכולת אינסופית לקנות כל היום, ואז כשאומרים 'לא', זה גורם לילד להרגיש שההורה לא נמצא שם בשבילו.
כשאנחנו קונים לילד כל מה שהוא מבקש אנחנו פשוט מקלקלים אותו. מלמדים כל מה שאסור ללמד על מערכות יחסים, שהן מותנות, שההרגשה של הילד תלויה במה שהוא יקבל או יקנו לו. זה בדיוק הפוך ממה שאנו רוצים ללמד אותו לחיים.
"דבר נוסף שהוא טעות זה הרצון שלנו שכשילד בא לעולם, בייחוד הראשון, לקנות את העגלה הכי יקרה ב־7,000 שקלים, את המיטה הכי יקרה, את הטיולון הכי יקר. גם זה נובע מהמחשבה שנקנה בכסף גם את השקט שלנו. אבל זה לא עובד ככה. אתה קונה לילד את המשחקים הכי יקרים, ובסוף הוא משחק עם קופסת נעליים ישנה. ואחרי שקנית את כל הדברים היקרים האלה לחודשיים, בעוד שנתיים אתה מנסה להחזיר את המינוס, כשלמשל יכולת ללוות טיולון שנמצא אצל החבר במחסן".
תיקון טעות: "אובייקטיבית זה לא פשוט. הפתרון מחייב את ההורים לעשות הבהרת ציפיות. מגיל מאוד צעיר צריך לנהל שיחות עם הילד, להסביר לו מה זה תקציב. להגיד: 'יש החודש 50 שקלים, תחשוב מה אתה רוצה לקנות בכסף הזה'. פעם היו דמי כיס, היום אין וזו טעות.
דמי כיס זה דבר גאוני. דמי כיס זה תקציב. הילד יודע כמה כסף יש לו לחודש, אפשר גם להכין איתו רשימה, להסביר לו למשל שאם הוא רוצה לקנות משהו גדול יותר, אז כדאי שיחסוך דמי כיס של חודשיים. זה חד וחלק מלמד אותו הלאה ניהול תקציב ודחיית סיפוקים. יש בזה המון ערכים".
גל הוא מאמן עסקי בכיר, בעל תוכנית ייעוץ וקואוצ'ינג משפחתי, עסקי וכלכלי ברדיו 103FM.
אב לשלושה ילדים.