מאז שהחלה התפשטות נגיף קורונה בישראל הדינמיקה בבית מאוד השתנתה. בתי בת החמש החלה לסבול מהתקפי זעם ואלימות, והנפגעים העיקריים הם אנחנו ואחותה הקטנה בת השנתיים. בכל פעם שהיא רק מתחילה לכעוס אנחנו דורשים שתיכנס לחדרה, ולפעמים נאלצים לשלול ממנה דברים שהיא אוהבת. זה מרגיש לי כל כך לא נכון, אבל אין לי כלים אחרים בשביל לעזור לה, וביני לבין אבא שלה יש הרבה חילוקי דעות בעניין. מה עליי לעשות בכדי להחזיר את השקט הביתה?
“אין כל ספק שהתפשטות הנגיף משפיעה על התנהגות הילדים שלנו. תראו כמה קשה להם לא לראות את סבא וסבתא, לא לפגוש את החברים והחברות, לא להיות בשגרה. בתקופה הזו ילדים רואים הכל באופן מוגדל. זאת אומרת שילד בכור רואה את היחס שמקבלים אחיו הקטנים ומקנא יותר, וסף התסכול שלו נמוך הרבה יותר מהרגיל. אם את פועלת במשך חודש או יותר בצורה מסוימת, אבל לא רואה שום שינוי התנהגותי אצל הילדה, למה את ממשיכה לפעול באותה הדרך? התגובה שלכם למופעי האלימות של הבת הבכורה שלכם צריכה להיות כזו שתלמד אותה להפסיק עם ההתנהגות הזו. מה שאתם עושים היום עם הילדה רק מחזק את ההתנהגות שאתם רוצים למגר. נכון, אם היא מרביצה לאחותה הקטנה היא לא צריכה לקבל גלידה או חיבוק, אבל בו זמנית היא גם לא צריכה ללכת לחדר או לקבל עונש. זו תגובה משפילה, והשפלה מחזקת את התקפי הזעם שלה. הילדה צריכה ללמוד איך להתנהג. אי אפשר ללמד ילדים שום דבר תוך כדי כעס, והדבר נכון לכל גיל. אני מציעה שתפני לילדה כשהיא רגועה ותסבירי לה שמהיום והלאה אם היא תתנהג כמו שהיא מתנהגת, אתם תלכו יחד איתה לחדר עד שהיא תירגע. מעבר לזה, ההמלצה היא להמעיט דיבורים בנושא, זאת אומרת שאם אתם נמצאים איתה בחדר, אל תנסו לדבר איתה על מה שהיא עשתה, אל תגידו לה להירגע, ואם אתם רואים שהיא לא נרגעת פשוט תחבקו אותה”.

בני בן השלוש אמור לעבור בעוד כמה ימים בדיקת דם ראשונה. מדובר בילד מאוד רגיש וחכם, ששם לב לכל דבר. כיצד אוכל להכין אותו לבדיקה?
“לתפיסתי, עדיף לא להכין את הילד לבדיקה יותר מדי זמן מראש. את יכולה להכין אותו יום לפני, ובמידת הצורך להגיד לו כמה שעות קודם לכן. תעירי אותו בבוקר, ותגידי לו כבדרך אגב שאתם הולכים לקופת החולים לעבור בדיקת דם. אני בטוחה שהוא יתעניין וירצה לדעת מה זה, ואז תסבירי לו שאתם ניגשים לחדר האחות, ושם היא לוקחת מחט מאוד קטנה, דוקרת אותו בשביל להוציא את הדם החוצה, ולוקחת אותו לרופא שיבדוק ויראה שהכל בסדר. זכרי, מדובר בילד בן שלוש, את צריכה לדבר איתו על זה בהתאמה לגיל שלו, ולא כמו מרצה באקדמיה. התפקיד שלך במצב כזה הוא להרגיע את הילד, ולכן אם הוא ישאל אותך אם הבדיקה כואבת תסבירי לו שאת חושבת שלא, כי זו דקירה ממש קטנה. את יכולה גם לקחת עט או עיפרון, לדקור אותו באצבע ולהגיד ‘אתה רואה? זה ממש שום דבר’”.

בעלי הוא איש קבע, ועל כן נעדר הרבה מהבית. בני בן השלוש וחצי חווה בעקבות ההיעדרויות שלו קשיים רבים בהיפרדות ובפרידות. גם אם חברים או בני משפחה מגיעים לביקור בבית, הוא ממש בוכה ומסרב לתת להם ללכת. איך אוכל לעזור לו ולחזק את הביטחון שלו סביב הנושא הזה?
“אנחנו כהורים מחויבים לעזור לילדים להכיר בכוחות הנפש שלהם, וללמד אותם כיצד להתמודד עם מצבים שונים. בפעם הבאה כשמגיע אליכם הביתה חבר או בן משפחה כדאי שתנהלי עם הבן שלך שיחה מקדימה. תסבירי לו שאת מבינה שקשה לו כשחברים עוזבים, תאמרי לו שאת רואה שהוא בוכה וממש עצוב לו, אבל את החלטת שלא לדבר על זה יותר. בסיום הביקור, קחי את הילד לעזור לך במטבח, תשאלי אותו אם הוא מעדיף לעשות אמבטיה או מקלחת, ותגידי לו בחיוך שאת יודעת שהוא עצוב כי החברים ובני המשפחה הלכו, אבל ככה זה. הרי אי אפשר שהם יישארו כל הזמן. עלייך לזכור שככל שתדברי עם הילד פחות, ככה יהיה לו פחות רווח פסיכולוגי מהעניין הזה”.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב-103FM.