אני אם לשני ילדים, הגדול בן שלוש וחצי, והקטן בן 11 חודשים. בני הקטן החל להיות פעיל בבית ככל שגדל, וכתוצאה מכך בני הגדול החל לחקות את התנהגותו. הוא זוחל כמו אחיו הצעיר ומדבר כמוהו, ואני לא יודעת כיצד למנוע את המצבים האלה. האם מדובר בהתנהגות תקינה?
“מה שאת מתארת הוא תקין מאוד. בנך הגדול מרגיש פתאום שמישהו תופס את מקומו, וככל שאחיו הקטן גדל הוא תופס יותר ויותר נפח בבית. הילד הראשון שלך לא היה בכור מההתחלה, הוא היה ראשון ויחיד, וכשהגיע הילד השני הוא הפך אותו לבכור ותפס המון תשומת לב, חיבה, אהבה ומשאבים. התינוק דוחק את בנך הגדול בתחושה הסובייקטיבית של פעוט בן שלוש וחצי. כל מיני דברים שהקטן עושה, שהם ילדותיים ונורמטיביים, זוכים להתייחסות ולתשומת לב, לא חשוב אם היא חיובית או שלילית.
"את יכולה לבקש או לדרוש מבנך להפסיק לחקות את אחיו הקטן, אך לא בטוח שזה יעבוד. לכן זה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים לחשוב אם יש לנו אפשרות לגרום לדבר הזה לקרות. את יכולה להגיד לו שזה לא נעים לך ושחיכית שיגדל כדי שתוכלי לדבר איתו ולספר לו סיפורים, דברים שאי אפשר לעשות עם תינוקות. את יכולה לנסות גם שיטה אחרת ולומר לו שאם הוא מתנהג כמו תינוק, אז הוא צריך ללכת לישון הרבה יותר מוקדם כמו תינוק, אבל עם הומור, לא בצורה של כעס. אפשר גם להחליט שאת אומרת לבנך להפסיק את החיקוי, ומאותו רגע את לא מתייחסת. רוב הדברים האלה הם זמניים, יש לו אח שתופס את מקומו, התחושות שלו יוצאות מאיזון, והוא מחפש מה יגרום לו להיות ראשון. אחד הדברים האוטומטיים הוא לחקות את אחיו התינוק”.
אני אם לילדה בת שלוש ולתינוקת בת שנה וחודשיים. מאז שבתי הגדולה החלה ללכת לגן העירייה, ההתנהגות שלה החמירה. היא החלה להרביץ לסבים ולסבתות שלה, לצעוק ואף לקלל אותם נמרצות. כלפיי וכלפי בעלי היא לא מפנה את ההתנהגות הזאת, אבל זה עדיין לא נעים. יתר על כן, היא נוטה לחקות את צורת הדיבור שלי, ואם אני אומרת לה לא להתנהג בצורה שבה היא מתנהגת, היא משיבה מלחמה. אני לא יודעת איך להתמודד איתה.
“את מתארת כל מיני סוגים של התנהגויות שמגיבים אליהן אחרת, גם בהתאם לסוג ההתנהגות וגם בהתאם למצב שבו נמצאים. ישנם דברים, כמו למשל קללות, שאם אנו עושים כאילו לא ראינו ולא שמענו אותם, הם הולכים לאיבוד. כל דבר שאנו מגיבים אליו אצל הילדים הצעירים - אנו בעצם ממשיכים להזין את אותה התנהגות אצל הילד. אם תלכי להדרכת הורים, תוכלי להבין ולראות איך ההתנהגות של בתך מפעילה אותך, ואיך ניתן לשנות אותה. מה שתיארת החל אולי כשהיא נכנסה לגן, אך יש עוד פרמטרים שאנו צריכים לקחת בחשבון, כמו הקורונה. הילדים עברו טלטלה מאוד רצינית - הלחץ שלנו, החדשות, המסיכות, הבלבול. יש פה הרבה דברים שגורמים לשינויים אצל הילדים. בתך מנסה להוכיח לך שיש לה שליטה. ברגע שתביני את זה, שום דבר לא ילחיץ אותך”.
אני אב לילדה בת שנתיים וחצי. נוכח משבר הקורונה, אני ואשתי ניצלנו את הזמן כדי לגמול את בתנו מטיטולים. למעשה בתי היא זו שבאה וביקשה מאיתנו להיגמל. אלא שהיא נוטה להתאפק ומחכה עד שהיא נרדמת, ואז לא מצליחה לשלוט על סוגריה בלילה. אני חש כי היא מתאפקת באופן מודע, ולמרות שאנו מדברים איתה על הנושא, אנו לא רואים תוצאות.
“מה שאתה מתאר הוא אינו במודע, אלא זה תהליך של הגוף יחד עם הנפש והקוגניציה. לבתך אין עדיין את היכולת הקוגניטיבית לחשוב על הדברים הללו. יש נטייה להורים צעירים לדבר המון ויותר מדי עם הילדים. מהיום חסל סדר דיבור על העניין הזה עם הילדה. זה מה שהילדה צריכה לעשות, וזה מה שיקרה. פה אנו נופלים, כי גמילה מטיטולים מורכבת משילוב של בשלות פיזית ושיתוף פעולה עם ההורים”.