אני אב לילדה בת שנתיים וחצי. לפני כמה חודשים היא החלה להגיד לי לפני ההשכבה לשינה או ההכנות למקלחת משפטים בסגנון "עכשיו אני לא רוצה אותך, תקרא לאמא" או "תלך מכאן ותגיד לאמא שתבוא". אני לא מבין מה עשיתי לא בסדר, ומוצא את עצמי ממש נעלב מהילדה. מעבר לזה, אתמול רציתי להקריא לה סיפור לפני השינה, והיא זרקה את הספר ואמרה "אתה איכסה, תלך מפה אבא". מה דעתך?
"אנחנו הפסיכולוגים של הילדים שלנו, ומולנו הם מתאמנים לקראת יציאתם לחיים. הם עושים את זה מולנו כי אנחנו נמצאים על תקן המקום הבטוח עבורם. זה אולי יישמע קצת כמו קלישאה, אבל אין לנו שום זכות להיעלב מהילדים שלנו. מה שאתה מתאר לי כאן מאוד מתאים לגיל של הקטנה. לכל ילד יש התנהגויות שמתאימות לגילו, ממש כמו שמניחים ילד בן שנה וכמה חודשים על כיסא אוכל גבוה, והוא זורק את המזון על הרצפה, אז ככה הילדה מגיבה. זו תגובה טבעית שמתחילה בערך מגיל שנתיים. יש תגובות והתנהגויות אצל ילדינו שאנחנו מעוניינים לחזק, כמו שהילד רוחץ ידיים לפני האוכל, מבקש סליחה מדי פעם ויודע לסדר את המשחקים שלו במקום.
בעוד יש תגובות והתנהגויות שאנחנו מעוניינים לדכא, כמו מה שאתה מתאר כאן. בשביל ללמוד לעשות זאת אתה חייב להבין שלילדה יש רווח פסיכולוגי ממה שקורה, ולכן בלי באמת להיות מודעת לסיטואציה, היא ממשיכה להתנהג ככה. בעיניי אין דבר כזה חיזוק חיובי או חיזוק שלילי, הרי כל תגובה שלנו מחזקת משהו אחר אצל הילד. המוח של הילדים מתפתח כל הזמן, ולקראת גיל שנתיים מתפתחת ההבנה שהם ישויות אוטונומיות. הם מגלים את הרצון העצמאי שלהם, מבינים שהגוף שלהם ברשותם ויכולים לזרוק דברים או פתאום לצעוק. לפני שהם מוכיחים את זה לסביבה, הם מוכיחים את זה לעצמם. זהו שלב התפתחותי, וברגע שתבין זאת, הדבר הבא שתצטרך לעשות הוא להפסיק להיעלב ממנה. הרי אתה ההורה, והתפקיד שלך הוא ללמד אותה שדברים יכולים לקרות ככה או ככה.
אתה לא אמור להגיב יותר לאי־שביעות הרצון שלה, ועל כן אם היא מתנגדת שאתה תקלח אותה, תסביר לה, בשיתוף פעולה עם אמא שלה כמובן, שאמא עייפה והיום אתה תקלח אותה. גם אם היא בוכה ומשתוללת, תשתדל כמה שפחות להגיב לזה ואל תביא את אמא למקלחת. לקראת סיום המקלחת תגיד לה שתשאלו את אמא אם היא יכולה להקריא לה סיפור, ואם היא תהיה עדיין עייפה ותרצה לנוח או לראות חדשות, אתה תהיה זה שיקריא לה סיפור. מעבר לזה, אני ממליצה לא לדבר על מה שהיה במקלחת ולנסות לעשות הפרדה. בהדרגה היא תבין שהדרמה לא משתלמת לה, ושיכול להיות לה מאוד כיף גם עם אמא וגם עם אבא".
בתי בת ה־4 לא מוכנה לדבר עם הגננות בגן, ומתקשה לדבר עם רוב המבוגרים שהיא מכירה. בכל בוקר אני צריכה לנחש איזה בגד היא רוצה ללבוש כי היא ממש מתקשה להגיד לי מה היא רוצה, ומתחילה לדבר בחידות ורמזים. לפעמים זה יכול לקחת לנו גם שעתיים, ואם אני בכל זאת נותנת לה משהו אחר, היא לא מפסיקה לבכות. לפעמים נדמה לי שמדובר ממש בביישנות סלקטיבית. זה מגיע למצב שהיא הולכת עם דודה שלה לאכול גלידה, ואז חוזרת ואומרת לי שאחותי אמרה ככה וככה, כשאני שואלת אותה למה היא לא קוראת לה בשמה, היא עונה שהיא לא מסוגלת. כיצד אוכל לחזק אותה ולאפשר לה לדבר בחופשיות?
"ברגע שאמרת את צמד המילים 'ביישנות סלקטיבית' נדלקו לי כל הנורות האדומות. לתפיסתי, ייתכן שמדובר דווקא באילמות סלקטיבית, זאת אומרת שהיא מדברת עם הילדים בגן, אבל לא עם הגננות. אם היא מדברת עם מבוגר כזה או אחר, אבל לא עם השני, זה מרמז לנו על אילמות סלקטיבית שנובעת בדרך כלל מסוג של חרדה או מתח. בארץ אני מכירה רק מישהי אחת שמומחית לנושא, ושמה הדס מור. אני ממליצה לך לאבחן את הילדה אצלה. בו זמנית חשוב שתדעי שיש כאן גם פן התנהגותי. הילדה מתנהגת באופן שמפעיל אותך, מקבלת הרבה תשומת לב, קל וחומר אם לוקח לכן שעות להתארגן לגן בבוקר כי היא מתקשה להגיד בדיוק איזה בגד היא רוצה ללבוש. לתפיסתי, כדאי מאוד שתפנו להדרכה הורית".