בתי בת שנתיים, ואנחנו רוצים להעביר אותה לישון במיטת מעבר. עד כה המצב בבית נינוח, יש לה סדר יום ושגרה, ובלילה היא ישנה שינה מלאה, אך אנחנו חוששים שברגע שנעביר אותה למיטת המעבר, יתחיל כאוס וזה לא יעבור חלק. איך אני יכול למנוע את המצב הזה?
“הדבר החשוב ביותר שאתה צריך לעשות לקראת המעבר הוא בשום פנים ואופן לא להגיד את המשפט ‘את יודעת שלא יורדים מהמיטה’. אסור להוציא את המשפט הזה מהפה, לא משנה כמה תרצו להגיד אותו, כי סביר להניח שהיא בעצמה אפילו לא חשבה על זה מראש, וכאשר אומרים משפט כזה, זורעים לה את הרעיון".
"לקראת המעבר למיטה החדשה, מומלץ לעשות מזה חגיגה כיפית, לבנות יחד איתה את המיטה, לספר לה שסוף־סוף יש לה מיטה כמו של גדולים, כמו של אבא ואמא, וזה כיף גדול. בנוסף, למיטות המעבר יש מעקה קטן, שחשוב לשים אותו. המעקה הוא לא רק מחסום פיזי, אלא גם מין מחסום פסיכולוגי".
"יום אחד היא תגלה שהיא יכולה לטפס מעליו, אבל בינתיים היא לא יודעת את זה. כל עוד לא נאמר לה שאסור לה לרדת מהמיטה, יכול להיות שהיא תשכב במיטה בלילה, עם המחסום הקטן מול העיניים שלה, עם טקס ההשכבה שאליו היא רגילה, ולא תרצה בכלל לרדת מהמיטה. אם היא כן תנסה לרדת מהמיטה, תחזירו אותה למיטה ותבהירו לה שאם היא תרד מהמיטה, אתם מיד תחזירו אותה. נקווה שלא תצטרכו לעשות זאת בכלל, אבל אם כן, אז אתם עושים זאת באופן ענייני, לא מתוך מקום של כעס, של איסור או של מאבק, אלא פשוט מתוך מקום שקובע עבורה את הגבול”.
בני הבכור בן 6. הוא בגן חובה ומאוד אוהב ללכת אחר הצהריים לשחק אצל חברים מהגן, אבל בכלל לא אוהב להזמין חברים לבית שלנו, וזה שם אותי בסיטואציה לא נעימה. הוא הסביר לי שהוא לא רוצה להזמין אליו חברים, כי הוא מכיר את כל המשחקים שיש לנו בבית ורוצה ללכת לשחק במשחקים חדשים אצל אחרים. איך אני יכולה ללמד אותו את כללי הנימוסים בחברה, כך שהאירוח בבית יהיה הדדי?
“כדי ללמד את בנך דרך ארץ, נימוסים וראיית האחר, הדבר העיקרי שניתן לעשות הוא להיות מודל אישי. לכן עלייך לשמש לו דוגמה כך שיבין את חוסר הנעימות שאת מרגישה מאחר שאינכם מזמינים לביתכם ילדים אחרים. עלייך לגשת לבנך ולהסביר לו שאת זאת שמרגישה לא בנוח, בגלל שהוא מתארח המון אצל חברים אחרים, ואת זו שלא מארחת בביתך, בעוד את יודעת שאמהות של ילדים אחרים מהגן רוצות גם כן שילדיהם יתארחו בבית שלך, ולא רק אצלם בבית. מהסיבה הזאת את רוצה שהחל מהיום, פעמיים בשבוע, יבואו אליכם לבית חברים, ואם לא – אז את לא מסכימה יותר שהוא ילך לשחק בבתים של אחרים. תדגישי שאין פה עניין של כעס. את יכולה לומר לו שאת יודעת שהוא אוהב לשחק עם חברים ועם המשחקים שלהם, שאת יודעת שהוא מכיר כבר את כל המשחקים שיש לו בבית, ובכל זאת יש דרך להתנהג עם חברים, ואם הם מזמינים אותנו הרבה לבית שלהם, אז אנחנו אמורים גם כן להזמין בחזרה, ולכן זה מה שיקרה מעתה".
"בצורה פשוטה את מסבירה לו שעד שיבוא ילד להתארח בבית שלכם, את לא מסכימה יותר שהוא ילך לילדים אחרים, וזה רק בגלל שאת מרגישה עם זה לא בנוח. סביר להניח שבתור התחלה הוא יגיד לך שהוא לא רוצה להזמין אף אחד אליכם. אין עם כך שום בעיה ואתם פשוט תחזרו לבית שלכם לבד. אחרי שלושה־ארבעה ימים כאלה, שבהם הוא נשאר בבית אחרי הגן ולא הולך לאף חבר ולא מסכים לארח אף אחד אצלו, המצב יתחיל להשתנות. אנחנו שמים אותו במצב של חוסר ברירה, וכך בדיוק הוא ילמד להתנהג".
"נימוסים הם לא משהו שלומדים יש מאין. בדיוק כפי שהוא לא נולד כשהוא כבר יודע לאכול בכפית, לחתוך אוכל בסכין או לשטוף ידיים כשהוא יוצא מהשירותים, כך גם במקרה הזה – את זאת שמלמדת אותו, תוך כדי שאת משלבת מסרים של אדיבות, נימוסים והדדיות”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM