בני בן שנתיים וחצי, ובחודשים האחרונים הוא מתנהג בצורה מאוד תוקפנית ברחבי הבית, וזאת להבדיל מההתנהגות שלו בגן, שם הוא ילד טוב. כאשר הוא מגיע הביתה, אם הוא כועס, מתעצבן או אפילו נבוך מאיזושהי סיבה, אז הוא מגיב בצורה חריפה – הוא יכול לנשוך, להרביץ, לזרוק חפצים על הרצפה, לצבוט ועוד. לאורך התקופה האחרונה הערנו לו על ההתנהגות הזאת, דרשנו ממנו להפסיק, כעסנו עליו וגם שלחנו אותו לחדר בתור עונש, אך ההתנהגות נמשכת. מה אפשר לעשות?
“בתור התחלה, טוב ששמת לב לכך שבנך מפגין את ההתנהגות המדוברת כאשר הוא כועס או נבוך. זה אומר שההתנהגות התוקפנית יוצאת ממנו כאשר הוא בתוך סערת רגשות, הוא לא מתנהג כך מתוך מודעות ולא בכוונת זדון, הוא חווה רגש קיצוני והוא לא בשליטה עליו, לכן הוא מפגין התנהגות תוקפנית כלפי חוץ. למרות זאת, חשוב להתייחס לכך שבגן הוא לא מתנהג בצורה הזאת, וזה בהחלט מעודד – זה אומר שהוא יודע להתאפק ולא להתנהג בצורה הזאת. גם בגן הוא בוודאי חווה סערות רגשיות כאלה ואחרות, גם בגן בטח הוא מרגיש לעתים מתוסכל או נעלב, ובכל זאת הוא מצליח להתאפק ואינו מרביץ. זה אומר שהוא כבר הבין איפה כדאי לו להתנהג בצורה תוקפנית, ואיפה לא. בדיוק כמו אנשים מבוגרים, גם בנך מתנהג מתוך אינטרסים שונים. אינטרס הוא לא מילה גסה, זהו זרז להתקדמות והתפתחות. הילד מבין מתי לא כדאי לו להתנהג בתוקפנות, כי זה לא נעים או כי הוא יודע שלא כך מתנהגים בגן, אבל במקומות אחרים הוא דווקא כן מתנהג בתוקפנות – איתכם, ההורים - מכיוון שכאשר הוא מרביץ לכם או נושך אתכם, הוא זוכה ליחס מכם ומצליח לעורר בכם תגובה. טענת כי לאורך התקופה האחרונה הערתם לו וכעסתם עליו שוב ושוב, אבל חשוב לי להדגיש: אפשר להעיר ולהסביר לילד כשהוא מתנהג בצורה הזאת, אבל רק פעם אחת, ולאחר מכן עלייך להיות תקיפה מולו. כאשר את תקיפה מולו, הוא ילמד לאט־לאט להפסיק להתנהג כך, וזאת לעומת מה שיקרה אם תכעסי עליו ותצעקי עליו. כאשר אנו כועסים או צועקים על ילדינו, הילדים הצעירים מרגישים תחושה של כוח ומסוגלות, כי הם הצליחו לעצבן את אמא או את אבא. לעומת זאת, תגובה תקיפה ופשוטה מונעת ממנו את הרווח הזה והופכת את ההתנהגות לבלתי כדאית עבורו. אם את רוצה שהוא ילמד, עלייך לגשת לנושא בצורה אחרת. את יכולה לשוחח איתו פעם אחת, ולהסביר לו שאת לא מסכימה שכאשר הוא כועס הוא ירביץ וינשוך אותך, ולכן אם הוא לא יצליח להתאפק ויעשה זאת, אז למרות שאת אוהבת אותו ולא רוצה לכעוס עליו, את תצטרכי לקחת אותו לחדר, שם הוא ישב ויירגע. ומאותו רגע זה מה שאת עושה – את לא חוזרת שוב על המונולוג הזה אפילו לא עוד פעם אחת, אין בכך צורך, הוא שמע והבין אותך. עכשיו הוא צריך ללמוד. זה בדיוק ההבדל בין מסר תוקפני, כאשר את כועסת על הילד ומענישה אותו, לעומת מסר תקיף שלא מעורר תגובה מעבר למה שאמרת שיקרה. מסר תקיף יגרום לו להרגיש שאין רווח בהתנהגות שלו, עד שהוא יחדל מלהרביץ”.
אני אם יחידנית לילדה בת 4, שאותה הבאתי באמצעות תרומה מבנק הזרע. בתי נבונה ופיקחית, היא מודעת לכך שאין לה אבא, ולשמחתי יש עוד ילדים כמוה בגן. כבר בגיל שנתיים היא הבחינה בהרכבים של משפחות שונות. כעת בתי מבקשת לדעת כיצד נוצרים ילדים ואיך היא הגיעה לבטן שלי. כיצד אענה לה?
“אם הילדה שואלת אותך את השאלה הזאת, היא צריכה לקבל תשובה. זה הזמן, וההמלצה שלי היא לענות לה את האמת בצורה שמתאימה לגילה, ולא להמציא סיפורים כאלה ואחרים שבהמשך יתגלו כשקר. בגיל 4, הייתי מציעה לך להסביר לה שכדי שלאמא יגדל ילד, צריך ביצית שנמצאת בבטן של אמא, וצריך זרע שנמצא בבטן של גברים. מכיוון שיש אמהות שאין להן חבר או בן זוג, אבל גם הן מאוד רוצות תינוק ואת מאוד רצית את בתך, אז הלכת לבנק הזרע, היכן שאבות משאירים את הזרע שלהם, ממש כמו שיש בנק של כסף. את יכולה להסביר לה אפילו שהלכת לבנק הזרע, ראית תמונות של אבות שונים, קראת עליהם ובחרת את הזרע של מי שנראה לך הכי מתאים בשביל שתגיע הבת שאת כל כך אוהבת. זה הסיפור, ואת בהחלט יכולה לספר אותו באופן זה לבתך הקטנה”.