כולנו עסוקים עכשיו בהכנות לפסח, חג הניקיונות הגדול, וזה בהחלט פרויקט שכל בני הבית נדרשים לתרום בו את חלקם. "טרפת הניקיון" הזו, תוקפת את כולם לפני החגים - עושים סדר בארונות המטבח, בארונות הבגדים, כי כבר עוד מעט קיץ, וגם צריך לצבוע, להחליף ולחדש. רשימה ארוכה של "צריכים", והכל לטובת החג והעונה המתחלפת.
אני רוצה לפנות מקום לכל אלה, שעבורם הניקיון אינו קשור בחג. מבחינתם פעולת הניקיון נכפית מבפנים, היא דחף כמעט בלתי נשלט לנקות שוב ושוב. בדרך כלל יש סדר פעולות קבוע, כמעין טקס וגם כללים נוקשים שחלילה להפר. כשכאלה הם פני הדברים, קרוב לוודאי שמדובר בהפרעה טורדנית כפייתית או התנהגות שמוכתבת מתוך דחף, כשביסודה ההתנהגות הזו היא מטרתה לצמצם מחשבות טורדניות ולהפחית חרדה.
שלום. אני חולת ניקיון בואו לא נפחד לקרוא לדברים בשמם, וננסה להבין מה בעצם קורה. כנראה שמדובר באובססיה לניקיון, הפרעה טורדנית כפייתית, והיא מוכרת יותר בשמה OCD, אך יש לה סוגי מופעים שונים והיא נגזרת מאופי העניין שמעסיק את האדם הסובל. כלומר העניין שמעסיק אותו אשר גורם לו לחוש אי נוחות, מתח, חוסר שליטה, וסימנים של חרדה. בדרך כלל כולנו יודעים להגיד: הוא חולה ניקיון.
מה זה, ואיך מזהים את זה?
לא כל מי שאוהב ניקיון וסדר, הוא אובססיבי לניקיון. יש הרבה מאוד אנשים שמקפידים לשמור בקפידה על ניקיון ועל סדר, כחלק מתפיסת עולם, סגנון חיים ואיכות חיים ובתוך שיגרת חיים שכוללת בין השאר גם שמירה על ניקיון ועל סדר. זאת, בלי לפגוע בפעילויות אחרות, במערכות יחסים, או בשגרת החיים בבית. בהפרעה הזאת המאפיין העיקרי, הן מחשבות טורדניות, שמייצרות חרדה או מתח, ותגובה שהיא התנהגות כפייתית שמכוונת לצמצם את החרדה והמתח.
ספר האבחנות, ה- DSM, כולל את ההפרעה הזו בקבוצת הפרעות החרדה. המרכיב האובססיבי בהפרעה: הוא כולל מחשבות ללא הרף והן טורדניות וחודרניות, דחפים ודימויים דאגות שאינן קשורות לחיי היומיום. גם אם מנסים להפסיק לעסוק בזה או להסיט את תשומת הלב מהעניין, זה לא מסתייע. המרכיב הקומפולסיבי הכפייתי: אלה ההתנהגויות החוזרות ונשנות כמו שטיפת ידיים, בדיקה שוב ושוב, סידור וניקוי. וזה גם יכול להיות פעולה מנטלית כמו: ספירה, תפילה, שהאדם מרגיש צורך עז לעשות או להגיד כדי לצמצם את המחשבות הטורדניות והמתח והחרדה שהן מייצרות.
ואיך לזהות?
אם כאשר מנסים להימנע מההתנהגות, רמת החרדה והמתח עולים ומרגישים אי שקט, ועצבנות. וזה נכון לגבי כל ההתמכרויות: אדם שמכור לעבודה, ירגיש מאוד מתוח וחסר מנוחה, אם תימנע ממנו האפשרות להמשיך בעיסוקו. אבל ככלל, התמכרות היא לא בינארית, היא לא כן או לא, אנחנו מדברים על מידתיות; כל דבר במידה - איזון. כשמרגישים שהעשייה היא לצורך הימנעות מסבל, עולה הסבירות שמדובר בתחילתה של התנהגות התמכרותית.
בואו נדבר על מנקים כפייתיים
לכבוד פסח, ניקח לדוגמה אנשים שניקיון כפייתי מעסיק אותם כל ימות השנה, בלי קשר לחג הזה שכולם בתוך קדחת ניקיונות. אצל מי שסובל מההפרעה הזאת, זה חורג בהרבה מהניקיונות הרגילים של לסילוק החמץ וההכנות לחג. זה אורח חיים כפייתי ונוקשה. ולעיתים, זה לא פוגע רק באדם עצמו, גם בני ביתו נפגעים וגם היכולת שלו לקיים אורח חיים שגרתי, כי המחשבות וההתנהגות הנגזרת מהן מפריעות. שגרת החיים נפגעת ולא נותר פנאי לדבר מלבד הניקיון והסדר.
הפעילות עצמה מביאה לרגיעה מסוימת, קצרה מאוד. שכן, מיד עם סיומה המחשבות והחרדה מציפות שוב והפעילות להפחתתן חוזרת. מעגל שלא נגמר. וכמובן שיכולים להיות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית מופעים שונים. למשל: נטילת ידיים, הימנעות ממגע בדברים שאינם "נקיים" ומלאים במזהמים, ספירה, אמונות, תפילות. כל אלה סוגים של אובססיות, והפגיעה באיכות החיים נרחבת למדי ולרוב לוקח די הרבה זמן, עד שאדם מרגיש שמשהו אינו כשורה. במילים אחרות, למי שסובל מזה, אין תובנה לגבי חומרת המצב ונדרש זמן עד שמתפתחת הבנה שכדאי לפנות לעזרה וטיפול. כמטפלת, אני אופטימית ויש דרכים לטפל.
אבל רגע, האם זו באמת התמכרות?
במידה מסוימת, זו התמכרות. מהבחינה הזו, שכמו התמכרות במובן המקובל של המילה, גם התמכרות לניקיון היא סוג של "ריפוי עצמי". תגובה התנהגותית להרגשה של מתח ועליה ברמת החרדה. אנחנו רגילים לדבר על התמכרויות לחומרים משני תודעה, התמכרות להימורים, לסיגריות וכדומה. אבל אפשר להתמכר לדברים שלכאורה הם פחות כרוכים בנזק אבל המנגנון די דומה. רמת החרדה והמתח בעלייה, ואז מחפשים משהו שיביא הקלה. לכן, הניקיון הכפייתי, גם בו יש מאפיין כזה של התנהגות שמפחיתה את רמת החרדה. הפעולה עצמה, מרגיעה את המחשבה הטורדנית שלא מרפה, וכאשר המחשבה חוזרת, גם הפעולה שמרחיקה אותה חוזרת אף היא.
אוקיי. אני מכור. אז מה עושים?
- הימנעו משיפוט וביקורת: לרוב, מי שסובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית מוטרד ממשהו שמפחיד מאיים ומעורר בו חרדה, וההתנהגות הזאת באה לצמצם את החרדה. אין שום טעם להניא אותו מלנקות שוב ושוב. אבל כן אפשר ומומלץ מאוד להשרות אווירה נינוחה של ביטחון ואמפתיה, של קבלה ויחס אוהד, שיכולים לתמוך מאוד ולאפשר לו לשתף בדאגה שלו ובמחשבות שעוברות במוחו ומטרידות.
- אל תבטלו את החששות והדאגות: בבקשה אל תקלו ראש בדברים. זה לא "שטויות". מבחינתו, זה סיכון ממשי. תתייחסו לדבריו בכבוד, ותנו תוקף לדאגה. כשחושבים על זה, יש גרעין של אמת, חיידקים ומזהמים יכולים לחולל מחלות. חווינו את זה כולנו, ועטינו מסיכות וחיטאנו את ידינו עם אלכוג'ל. אז אל תזלזלו, תנו תוקף לחשש אך עם דגש על מידה ואיזון - אפשר ורצוי להישמר, והכל במידה. כשמתקפים את הרגש, הוא מאבד מעוצמתו.
- חיזוק ההיבטים החיוביים: שימו לב, לרוב אלה אנשים שיכולים להתמיד, להקפיד על פרטים, לדייק. אמנם קשה להם לבטא רגשות והם לפעמים חסרי סובלנות כלפי אחרים השונים מהם. אך ההתמדה, העקביות, הדקדקנות וההקפדה על כל פרט, יכולים להוות יתרון. בנקודות האלה, תנו חיזוק והדגשה. זה חשוב להעלאת תחושת הערך העצמי והביטחון, ויש סיכוי, שתתפתח גם תובנה לגבי הצורך בעזרה.
- הבנה, ויכולת לסלוח: לרבים מהסובלים מההפרעה הזאת, קשה לקבל החלטות. הם נוטים להיות מאוד שקולים. החרדה הגבוהה מעכבת התנהגות ספונטנית. אל תנסו לדחוק, השתדלו להיות צד תומך. קוצר רוח כלפיהם, רק מעצימה את ההססנות. אם הסביבה הקרובה, מבינה שמדובר באדם חרד, הרבה יותר קל להיות סבלני, סלחני, יציב ומשרה ביטחון, לתמוך בעת התלבטות ולחזק.
- תנו לו/ לה ההרגשה של "מאמינים בי רואים אותי וסומכים עלי", זה יכול לחולל פלאים. ההרגשה הזו מחזקת את היכולת לתת בכם אמון, לפתוח את הלב ולשתף אתכם בלי חשש מדחייה או מלעג.
- אין טעם לדחוק וללחוץ ללכת לטיפול: התובנה לגבי הצורך לצמצם את ההתנהגות הכפייתית, תגיע עם הזמן. לוקח זמן עד שהאדם מרגיש שמערכות יחסים נפגעו בעקבות ההתנהגות הזו, ולא במהירות מגיעים להבנה שזו לא הפרעה שחולפת מאליה. אבל סבלנות, הכלה ואמפטיה הן מילות קסם. בנוכחותן יכולה להתפתח שיחה ותקווה לשיקום מערכות היחסים בסביבה הקרובה ואז, אפשרית פניה לטיפול, ותתפתח נכונות לשתף פעולה עם המטפל.
- אל תנסו לגרום לו/ לה "לעשות פחות ניקיון", נסו כמה שפחות להיכנס לעימות סביב העניין ההתנהגותי, כי הוא לא שורש הבעיה. זוכרים? ההתנהגות הכפייתית היא ניסיון לצמצם את המחשבות הטרדניות. תתמקדו בלהיות הורה/ אח/ חבר של מי שסובל. לא לנסות לתקן. את התפקיד הזה, תשאירו למטפלים. לרוב, הטיפול הוא קוגניטיבי התנהגותי, ונמצא שהוא יעיל מאוד בטיפול בהפרעה מסוג זה, ויתרונו בכך שהוא יחסית קצר מועד.
- מניעה: הטיפ הזה הוא בעיקר להורים שבינינו. המניעה הטובה ביותר היא האפשרות לנהל שיח פתוח וחופשי. לגדל ילדים באווירה שאפשר להעלות מחשבות, להביא לבטים לשיחה והתלבטות משותפת בלי חשש מביקורת, שיפוט, עונש וכל מיני תגובות שפוגעות ביכולת לתת אמון או לשתף ולבטוח. זו המניעה הטובה ביותר.
עסקנו כאן במכורים לניקיון, זה לא מסוג ההתמכרויות שאנשים בדרך כלל רגילים לחשוב כשמדובר בהתמכרות. לא עסקנו כאן בחומרים משני תודעה ולא בדברים שיכולים להמיט אסון. אבל המכנה המשותף לכל ההתמכרויות הוא הצורך לריפוי עצמי וצמצום חרדה, שאני מאוד נוטה להאמין שקשר מיטיב, עיניים טובות ואפשרות לשיח מקרב בהחלט יכולים לצמצם את הסיכוי לכל התנהגות כשהיא מעל למידה הרצויה והמאוזנת.
ליאת גולדשטיין, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת במבוגרים. חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy - אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית.