אני אב לילד בן 12 שעולה בקרוב לכיתה ז'. לאחר התייעצות עם המחנכת והיועצת החלטנו לרשום אותו לבית ספר של מצטיינים. לצערי הרב, עושה רושם שהילד לא מרוצה מהמצב, ולא מעוניין ללמוד שם כי כל החברים שלו מהכיתה ילמדו בבית ספר אחד, והוא בבית ספר אחר. לא פעם הוא מגיע למצב של בכי ותסכול. איך אוכל לעזור לו להתמודד?
"טובת הילד היא תמיד בעיני המתבונן. אתה מסתכל חמש־שש שנים קדימה, הראייה שלך היא עתידית. אתה רואה השכלה, אתה רואה מקצוע, אתה רואה אפשרות להצטיין. אתה יודע שיש לך ילד מדהים שיצליח להתאקלם חברתית בבית הספר החדש וליצור חברויות חדשות, שהוא יצליח לגלות בהן עניין מחודש. גם הילד שלכם רוצה בטובתו, אבל זה בהתאמה לגיל שלו. הוא רואה את הכאן ועכשיו, ולא מתבונן בצורה יותר רחבה על הדברים. מבחינתו, כל מה שמעניין אותו זה להיות עם החברים. אפשר להגיד שכל אחד מכם רואה את טובת הילד, אבל בצורה אחרת.
הילד שלך באמת ובתמים חושש מהסיטואציה הזו. אנחנו יודעים שהחיים מלאים בנקודות חשש, כמו למשל מעבר לבית ספר חדש, חופשה בלי ההורים, גיוס לצה"ל, לימודים גבוהים, ראיונות עבודה וכו'. הילד שלך הולך לייצר התחלה חדשה בחיים שלו, שגרה חדשה שהוא לא יודע איך היא תיראה, וזה מלחיץ אותו. הוא נשען על המוכר והידוע, ומה שמוכר וידוע הוא החברים.
במקום לשאול את הילד מה שלומו, תשאל אותו שאלות ספציפיות יותר כמו 'מה עשית היום?', תציע לו ללכת איתך לקולנוע לצפות בסרט שמעניין אותו, ואפילו תשאל אותו אם הוא רוצה ללכת לבקר חברים או לעשות משהו יחד. המטרה היא שהשיחות ביניכם יהיו ספציפיות ולא ערטילאיות. כשהולכים לקראת משהו חדש תמיד יש חששות ופחדים. פחד מגיע ממשהו מוחשי. הצד השני של הפחד הוא לא אומץ, אלא אופטימיות ואמונה בעצמנו.
כדאי שתזכיר לעצמך בכל הזדמנות שאתה הולך לייצר לילד הזה שדה מדושן לפרוח בו, ואתה יודע שבהתחלה יהיה לו קשה. אם הוא בוכה, תלטף אותו ותביא לו כוס מים. תן לגיטימציה לרגשות שלו, תגיד לו שאתה מבין שזה מפחיד, אבל אל תתמסר לשיחות האלה יותר מדי. תזכיר לו את החוזקות שלו - אני לא בטוחה שזה מנחם, אבל זה מחלחל. ילדים מחוננים הם ילדים טעוני טיפוח. תזכרו שאנחנו חייבים לטפח אותו, זה מה שהילד הזה צריך. לילדים מחוננים אי אפשר לצמצם את המוח, הם סובלים נורא אחר כך. יהיו לו טיולים וסדנאות מיוחדות, והוא ימצא את עצמו חברתית מאוד מהר. זה הכל שאלה של זמן".
בתי בת ה־14 היא תלמידה מעולה. בעבר הסתדרנו מאוד, אבל בתקופה האחרונה חל שינוי בהתנהגות שלה. אני מתקשה להסתדר עם המרדנות והחוצפה שלה. היא נעלבה בגלל שאמרתי לה במהלך ויכוח שאני לא רוצה אותה בתור הבת שלי, והיא בחרה לקחת את זה לכיוונים מאוד קשים. מה עליי לעשות?
"האחריות על הקשר בין הורים וילדיהם לנצח תהיה מוטלת על ההורים. החל מהגילים הצעירים, וגם כשההורים כבר בני 60 והילדים בני 30. התפקיד העיקרי שלנו הוא לא לאבד את הקשר עם ילדינו, גם אם הם בוחרים לגזור באופן חד את חבל הטבור הפסיכולוגי ביניהם ובינינו. בתקופה זו הילדה מתמודדת עם חוויות לא פשוטות ושינויים הורמונליים ורגשיים רבים. אם תצליח לעשות הפרדה בין העובדה שאתה לא מסכים איתה ובין זה שאתה רוצה לשמור על מערכת יחסים תקינה עם הילדה הזו - תוכל להרוויח אותה בחזרה.
עליך לפנות אליה בשעה שהיא מכינה שיעורי בית ולהגיד לה: 'אני פונה אלייך באופן פתוח וגלוי ואומר שאני לא אוהב את הברוגז הזה בינינו. הייתי רוצה שנחזור לדבר למרות שאנחנו לא תמיד מסכימים על אותם דברים'. במהלך גיל ההתבגרות של ילדינו אנחנו, כהורים, חייבים לשמור על כבודנו, ובאותה הנשימה לשמור על הקשר עם הילדים שלנו גם אם הם עושים דברים שאנחנו פחות אוהבים. מה שאנחנו כן יכולים לעשות כהורים הוא להתרחק אם הם מדברים לא יפה ולזכור להעביר להם את המסר שאנחנו לא נוותר על קשר איתם, גם אם הם מתנהגים בצורה שאינה מקובלת עלינו".