תמונה אחת שווה: מסע של אמנות הרנסנס בעיר התעלות ונציה

גם ונציה נהנתה מהתעוררות יצירתית משמעותית בתקופת הרנסנס. עיר התעלות לא נפלה מפירנצה בעושרה, וגם קברניטיה ראו בפאר האמנותי סמל לעוצמה. מוסדות השלטון והדת בוונציה הזמינו אצל היוצרים הבולטים, שהתגוררו בעיר, עבודות שנועדו לעטר את הכנסיות, את ארמון הדוג׳ים (הדוכסים)

ומבני ציבור נוספים. גם סוחרי ונציה ורבי החובלים שהיו מעשירי העיר, ביקשו להפגין את הצלחתם והזמינו יצירות כדי לקשט את ארמונותיהם.

אמני ונציה היו מאוגדים בגילדות,ומוסדות הציבור ובעלי ההון הפרטי הורשו להזמין עבודות רק מאמנים מאוגדים אלה. לכן, רק אמנים ונציאניים שהשתייכו לאחד מ״סקולות״ אלה יכלו ליצור בעירם ולקבל תשלום ראוי.

מצבה הגיאוגרפי של עיר התעלות תרם לסגנון ייחודי ברנסנס המקומי: בידודה של העיר והמתירנות היחסית ששררה בחברה שלה אפשרו עצמאות וחופש יצירתי. גם כשנושא התמונה נלקח ממיתולוגיה דתית, לא היו מגבלות, אפילו לא בציורי עירום. בידודה היחסי של העיר מנע גם השפעת יתר של אמני פירנצה או רומא. האור המיוחד של העיר הנושקת למימי הים האדריאטי גרם לצייריה לבדל את יצירותיהם מאלה של בני ערים אחרות.

ואכן, המאפיין הבולט של הציור הרנסנסי הוונציאני הוא מוטיב האור, שמצא את ביטויו והיה גם תוצאה של תהליך הפקת הצבעים ואופן השימוש בהם. בוונציה אהבו את צבע השמן, שאחת מתכונותיו היא ייבוש אטי המאפשר משיחת שכבות של גוונים על בד הקנבס. הוונציאנים נטו לצבוע ללא קווי מתאר מחייבים, בעוד שבפירנצה ראו את גולת הכותרת בקווי הרישום של הציור ולא חרגו מהם.

משפחת בליני מוזכרת כמי שפתחה את עידן הרנסנס בציור הוונציאני. אמני המשפחה התמחו בייצור זכוכית צבעונית באי מוראנו הסמוך. הם פיתחו סגנון ייחודי שהבליט את הצבע, הדגיש פרטים והתעמק באפקטים של האור. נושאי הציור היו מגוונים, והברית החדשה וגם זאת הישנה (התנ״ך) תרמו את סיפורי העלילה לציירים. חלקה של המיתולוגיה היוונית לא נגרע כמקור נושאי, וכן התרחשויות אקטואליות בתולדות ונציה, שזכו גם הן להנצחה. והיו, כמובן, יצירות שחשפו את אורח חיי הוונציאנים, בעיקר של עשירי העיר.
 

פסל  בכנסית סנטה מריה בקמפו דה פררי. צילום: תלמה אדמון
 

טיציאן היה אחד החניכים בסדנה של משפחת בליני, והוא נחשב לאבי הציור הוונציאני, שהגיע לשיא תנובתו במאה ה-16. ממשיכיו הבולטים היו ורונזה וטינטורטו. הציירים הוונציאנים ידעו להפוך סיפור מיתולוגי לדרמה אנושית, ודרמה כזאת לא הייתה חסרה גם בחייהם שלהם.
 

טיציאן, המבוגר שבשלושה (1578-1488), התפרסם בזכות יצירותיו הצבעוניות במיוחד. השפעתו על עולם היצירה האמנותית בתקופתו הייתה ניכרת. הוא נגע בכל תחומי היצירה: מקישוטי מזבח ועד לציורי דיוקנאות (מלך ספרד פיליפ השני היה ממעריציו), מסיפורי אגדה ועד לציורי נוף. העבודה המשמעותית הראשונה שהוזמנה ממנו הייתה ״עלייתה לשמיים של הבתולה״, שהוצבה מעל למזבח בכנסיית סנטה מריה גלוריוזה דה פרארי ברובע סן פולו. כנסייה עצומת ממדים זאת אוצרת בתוכה יצירות רבות. ספסלי המקהלה שלה ייחודיים ויש בה שורה של קברים מרשימים, כולל זה של טיציאן עצמו, שעיצב אותו עוד בחייו.
 

בילינו בכנסייה שעה ארוכה, ולא רק בגלל ציור הבתולה שהוגדר אבן דרך מהפכנית בציור דמויות של קדושי הכנסייה. בציור הזה התיק טיציאן את הבתולה ממקומה מרכז הציור, וזאת בניגוד למסורת. לא הייתה זאת הדמות הנשית היחידה שטיציאן צייר. ונוס, אחת מגיבורות המיתולוגיה הרומית, שבתה את דמיונו. היא הייתה הגיבורה של 15 מציוריו, אולם אף אחד מהם לא נותר בוונציה.

הרובע של הוונציאנים

חלקו המזרחי של רובע סן פולו, ליד גשר הריאלטו, מתייחד בשווקיו ובחנויותיו. חלקו המערבי מרתק פחות תיירים, אולם כל מי שחפץ לראות פן חשוב בציור הוונציאני אינו יכול לדלג עליו. כנסיית סנטה מריה גלוריוזה דה פרארי ממוקמת בקמפו (כיכר) דיי פרארי.

כיכר זאת נושקת לכיכר נוספת, קמפו סן רוקו, שם מצויה כנסיית סן רוקו המסתירה מאחורי חזית השיש שלה אולם תפילה מדהים בציוריו. הכנסייה מוקדשת לקדוש שריפא נפגעי מגיפת הדבר, ומצויים בה ציורים של טינטורנו, שעליהם עמל 18 שנים. בכיכר מבנה מרשים נוסף - סקולה גרנדה דה סן רוקו. מוסד הסקולה גרד דה ייחודי לוונציה. מדובר במסדר שתמך במוסדות דתיים ותחת קורתו התאגדו תורמים ואמנים. בסך הכל היו בוונציה שבעה מוסדות כאלה ותרומתם ליצירה האמנותית של העיר הייתה עצומה.
 

הסקולה גרנדה דה סן רוקו קשור קשר הדוק לצייר טינטורטו (1594-1519). הוא היה אמן פורה ביותר, שמעולם לא עזב את גבולות עירו. בכל אתר - מוזיאון או כנסייה - נתקל המבקר ביצירותיו. טי־ נטורטו ביקש לאחד ביצירתו את יכולת הרישום של מיכלאנג׳לו ואת כישו־ רי הצביעה של טיציאן.

אולם בסופו של דבר הוא ייזכר כצייר ״זריז״, עובדה המ־ סבירה את הכמות העצומה של יצירותיו. מבקריו טענו כי ציוריו ספונטניים מדי, שמשיכות המכחול שלו רשלניות, אולם עבודותיו היו ועודן מרשימות. לעתים גם בממדיהן הכבירים. ציור הענק ״גן העדן״ בארמון הדוג׳ים, שנעשה בסיוע בנו דומניקו, הוא יצירה חד־פעמית ונצחית.

61 יצירותיו המוצגות בגרנדה סקולה דה סן רוקו מלמדות על יכולתו יוצאת הדופן. טינטורטו לא בחל ביחסי ציבור, ולעתים הציע ליצור עבודות ללא תשלום, כדי לעגן נקודת התחלה להזמנת עבודות נוספות. יצירות כאלה מפארות את כנסיית מדונה דל אורטו ברובע סן מרקו. בזכות שתדלנות ללא גבול, הצליח האמן הזה לדחוק את רגלי טיציאן. כצפוי, המאסטר הוותיק לא אהב זאת.
 

כנסיית סן רוקו. צילום: תלמה אדמון
 

מי שנחשב לממשיכו ויורשו של טי־ ציאן היה פאולו ורונזה שמוצאו בעיר ורונה (1528־1588). עבודתו והשימוש שלו בצבעים הוגדרו כ״קסם״. יצירותיו כיסו כל תחום, החל מפרסקו בווילות של העשירים ועד ליצירות ענק שקישטו מזבחים ותקרות בכנסיות. ורונזה נחשב לצייר הבולט והחשוב של תקרות בדורו. כנסיית סן סבסטיאנו ברובע דורסודורו, העניקה לו את הזכות הבלעדית לקשט אותה. כדאי להתאמץ ולהגיע לכנסייה זאת.

מכנסיית סן סטפאנו אפשר לראות את כנסיית סן ג׳ורג׳יו מג׳ורה ואת המנזר הצמוד, הממוקמים על אי זעיר מעבר לתעלת ג׳ודקה. ורונזה צייר למען המנזר את אחת מהיצירות החשובות שלו: ״משתה החתונה של קאנה״. הציור הועבר ללובר בפריז ב־1797, עת בא הקץ לרפובליקת ונציה. בניגוד ליצירות אחרות, הציור הזה לא הוחזר למקומו, והיום אפשר לראות במנזר רק העתק של יצירת הענק.
 

ורונזה צייר גם עבודות רבות שהוזמנו ממנו כדי לפאר את ארמון הדוג׳ים. ורו־ נזה זכה להערכה רבה יותר מאשר טינטו־ רטו. האחרון נחשב ל״דתי״ מבין הציירים בעידן שבו התעצמה האנטי־רפורמציה. ורונזה, לעומתו, הסתבך עם האינקוויזיציה הקתולית של ונציה. העילה הייתה ציור ״הסעודה האחרונה״, שהוזמן על ידי הבזיליקה די סנטי ג׳ובני ופאולו ברובע קסטלו, שבה קבורים 25 דוג׳ים (דוכסים).

"התמונה נועדה לבוא במקום יצירה של טיציאן, שעלתה באש. שומרי הסף, הכמרים הקתולים, טענו נגד ורונזה שהציור, שבו מופיעים ישו ו־12 השליחים, כולל גם דמויות לא ראויות להימצא בחברת קדושים: חיילים גרמנים, קומיקאים ואף חיות. תשובת ורונזה הייתה, שגודלו של הציור חייב הוספת דמויות, אך לא היה בכך כדי לספק את החוקרים המחמירים. ורונזה נדרש לשנות את הציור, והפת־ רון האלגנטי שנמצא היה שינוי שמה של היצירה ל״משתה בביתו של לוי״.
 

״המשתה בביתו של לוי״, כמו גם אח־ דות מהיצירות החשובות של בני זמנו של ורונזה, תלוי ב״גלריה דל אקדמיה״ ברובע דורסודורו. כבר הגדרנו את הרובע הזה כ״רובע של הוונציאנים״, בזכות סמטאותיו הצבעוניות ושוקקות החיים. בערב מחיים את הרובע הסטוד־ נטים שלומדים באוניברסיטה המקומית. כיכרות הרובע משופעות בברים, בבתי קפה ובמסעדות השווים לכל כיס. באמצע הדרך בין האקדמיה לקמפו סן רוקו מצויה כיכר נוספת, קמפו סן ברנאבה. הכנסייה שנבנתה בסגנון ניאו־קלאסי וחזיתה שיש לבן הפכה למוזיאון. בעת ביקורנו הוצגו שם המצאותיו המכניות השונות של ליאונרדו דה וינצ׳י.
 

עשינו לנו מנהג לעצור בכיכר הזאת באחד הברים, כדי ללגום כוס יין שלוותה בסנדוויץ' זעיר, כמנהג המקוריים. את ארוחות הערב סעדנו בקרבת בית המלון שבו התאכסנו (״פנסיון אקדמיה״ המקסים), במסעדת ״טברנה סן טרובסו״, כשמה של התעלה שלגדתה היא ממוקמת. בכל ערב מלאה המסעדה בסועדים, האווירה הייתה ״איטלקית״ שמחה, וכך גם המנות, והמחירים יותר מסבירים. תענוג לגלות מסעדה כזאת בעיר התיירים ונציה, מאחר שבעבר התנסינו בלא מעט מלכודות תיירים בעיר התעלות.