כחודש חלף מאז הטקס המרגש שנערך במגדל העמק, ובו נחנך הפרויקט הלאומי "המוזיאונים לתולדות עיירות הפיתוח", שבמסגרתו יוקמו בתי מייסדים שישמשו כמוזיאונים פתוחים במבנים היסטוריים קיימים שהשתמרו. "הגיעה העת לצדק חברתי־תרבותי בדמות הוקרתם של האבות והנשים המייסדים והמייסדות שהקימו, סללו, חלמו וניגנו את ישראל. המטרה היא להנחיל לדורות הבאים את החלוציות והתרומה של דור מייסדים זה למפעל הציוני ולמדינת ישראל", הכריזה שרת התרבות מירי רגב. המועצה לשימור אתרים, האמונה על ביצוע הפרויקט והקמת הבתים, בישרה: "בתי מייסדים ראשונים צפויים לקום כבר במחצית הראשונה של 2018 כחלק מפיילוט שיתקיים בארבע עיירות פיתוח ברחבי הארץ".
בינתיים, התבשרו אנשי מוזיאון הטבע בירושלים על כך שמעל המוזיאון הוותיק מרחפת סכנת סגירה. לאנשי מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, המקום שבו נכלאו לוחמי המחתרות שנעצרו על ידי הבריטים כשפעלו למען הקמת מדינת ישראל, והמקום שבו נפלו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני כשהעדיפו להתאבד מאשר להיתלות בידי הבריטים, נודע על כוונתו של משרד הביטחון לשכן את משרדי גלי צה"ל במוזיאון, שיצומצם לשני חדרים בלבד, על אף מספר המבקרים המרשים בשנה. בעקבות כך, כ־1,000 מתושבי העיר חתמו על עצומה המתנגדת להעברת התחנה לשטח המוזיאון ולצמצומו.
סיפורם של מוזיאון אסירי המחתרות ושל מוזיאון הטבע הוא בזעיר אנפין סיפורם של המוזיאונים הקטנים בישראל. "הרעיונות של הקמת מוזיאונים נוספים שהגתה שרת התרבות הם חשובים ברמת ההנצחה, ויש לו חשיבות בריפוי פצעים של אוכלוסיות שלא הונצחו ולא נכנסו לפנתיאון של מפא"י, בעיקר מעברות ועולים חדשים, אבל יש לבחון היטב את מיקומיהם, מי ייקח עליהם אחריות, כמה יעלה לתפעל אותם ולשקלל הכל בתקציבי ההקמה. לא טוב לבנות פילים לבנים", אומר מנהל מוזיאון שביקש להישאר בעילום שם.
"הפרויקט שיזמה שרת התרבות הוא ייחודי, מתוך הכרעה מהותית על צורך בהעלאת סיפור שנדחק לקרן זווית", אומר מנהל תחום חינוך ואתרי מורשת במועצה לשימור אתרים, אלעד בצלאלי. "זה פרויקט שישב בסופו של דבר על היכולת של הרשויות הרוצות בכך לנהל ולתקצב את אותם אתרים חשובים בכל שנה. האם יהיה גם תקצוב שותף של המדינה? זה לא ברור, אך עיר יכולה לעמוד בהחזקת אתר מורשת חשוב אחד המספר את סיפורה. בשנים האחרונות, מאז הקמת אגף מורשת ביוזמת ראש הממשלה ובמשרד ראש הממשלה, מה שהפך היום להיות חלק ממשרד מורשת וירושלים, המדינה מסייעת רבות לאתרים בפעולות פיתוח והתחדשות גדולות מאוד לצד פעולות שדרוג קטנות יותר. הצעד הזה קריטי".
מה עם המבקרים?
"המדינה תומכת במוזיאונים אחדים בתקנות ובחלק אחר בשדרוג ובפיתוח, אבל כמעט בכלל לא מסייעת בהסדרת נושא הגעת המבקרים לאתרים", אומר בצלאלי. "אין שום החלטה במערכת החינוך על ביקורי תלמידים באתרי מורשת. זה עצוב מאוד וזה משפיע מאוד על האתרים, היות שבעבר רוב המבקרים היו ממערכת החינוך. צריך להבין שאתרי מורשת אפילו לא נכנסו לסל תרבות. מתברר שמורשת אינה חלק מהתרבות. לצערנו, גם פרויקט נהדר של המועצה ומשרד הקליטה, שבמסגרתו עולים חדשים ביקרו באתרי מורשת, פשוט נפסק. לעומת זאת, הקפיצה של ביקורי החיילים בעשור האחרון באתרים היא מ־20 אלף מבקרים בשנה ל־115 אלף בשנה, שזה מדהים. הסיבה לקפיצה הזו היא שיש הסדרה של הנושא, והיום אין שום מחסום שעומד בפני יחידות שרוצות לבקר באתרים. אפשר רק לדמיין מה היה אם משרדים אחרים היו יוצרים הסדרה כזו".
הופכים לנטל
בישראל פועלים כיום כ־200 אתרים מוזיאליים בתחומי האמנות, הארכיאולוגיה, ההיסטוריה של ארץ ישראל והעם היהודי, הטבע, המדע והטכנולוגיה. רק 53 מתוכם מוכרים על פי חוק המוזיאונים התשמ"ג 1983. מוזיאון מוכר הוא אתר העומד בתנאים המחמירים של תחום מוזיאונים ואמנות פלסטית במשרד התרבות. הוא הוכר כמוזיאון לפי חוק המוזיאונים, וככזה הוא מתוקצב מעוגת תקציב קיימת במשרד התרבות, שכולם מתחלקים בה. מי שלא הוכר נחשב "מוזיאון פרטי". אל אלו מצטרפים אתרי מורשת ובתי ראשונים, כ־130 אתרים שמוגדרים כמוזיאונים הפתוחים לציבור.
מרבית אתרי המורשת, כגון פרדס מינקוב ברחובות, בית ילין במוצא, מחנה המעפילים עתלית ועוד, מתופעלים על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרים. מוזיאונים נוספים פועלים תחת מוטת הכנפיים של משרד הביטחון, כמו מוזיאון אסירי המחתרות, מוזיאון בית הגדודים, מוזיאון האצ"ל ומוזיאון ההגנה. ובל נשכח את המוזיאונים של הקיבוצים או אלו העירוניים (מזכרת בתיה, גדרה, ראשון לציון ועוד). יש כמובן אתרים שפועלים מכוח תקנה וחקיקה ספציפית כגון חוק גבעת התחמושת שעבר לאחרונה בכנסת, לצד מוזיאונים שהחליטו אנשים פרטיים לפתוח.
כל מה שנבנה לפני שנת 1,700 מוגדר כאתר ארכיאולוגי ופועל תחת פיקוח רשות העתיקות, כמו האתרים הרודיון, מצדה ומגדל דוד. בסך הכל מדובר בכמה מאות. באופן כללי, אין תוכנית אב כי אין מערכת־על אחת, שמאורגנת על ידי המדינה. כיום מבנים קטנים שיש להם סיפור - ויש רבים כאלה ברחבי הארץ - אינם מצליחים להחזיק מעמד ומקצצים בצוותי הדרכה ופעילויות. אם אין להם מי שלוקח עליהם חסות או תורם נדיב, כלומר מועצה מקומית תומכת שמכירה בחשיבותם הערכית והחינוכית והקהילתית, הם לרוב יתקשו לתפעל את המקום ולפתח אותו.
"משרד התרבות תומך ומלווה את המוזיאונים המוכרים ומוזיאונים שבהליכי הכרה, הן בתמיכה כספית והן בליווי מקצועי בתחומי השימור, המחשוב, הביטחון והאיכות”, מצוין באתר משרד התרבות. זה לא הגוף היחיד שפועל בתחום. כך נהגתה בהחלטת ממשלה התוכנית "ציוני דרך" להעצמה, לשיקום ולשימור תשתיות המורשת הלאומית בישראל בשנת 2010. אבל אליה וקוץ גדול בה. "אנחנו עשירים באתרים מסוגים שונים", אומרת אילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד ומי שניהלה בעבר את בית עגנון והובילה את התחדשותו.
"זו ארץ רווית היסטוריה ומורשת וטוב שכך. דרך האתרים והמוזיאונים אנחנו מספרים את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וההתיישבות של העת החדשה והעתיקה. אוצר שלם. אך עניין הריבוי הוא גם בעוכרינו, כיוון שיש הרבה מאוד רצון להמשיך לספר עוד סיפור ועוד סיפור, ולפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. המקומות הקטנטנים הם קטנים מכדי להחזיק מערכות ניהול, שיווק ופרסום שהן הוצאות כבדות, התחרות גדולה, ואין יוצא ואין בא חוץ מכמה אנשים מהסביבה הקרובה או כמה בתי ספר. הם הופכים נטל על תקציב המדינה כי הם מייצרים גירעונות, ומבקשים עוד ועוד תקציבים. הכי קל להקים מקום כי מגייסים את התקציב הדרוש להקמה. אבל מה קורה אחרי כמה שנים? המקום שומם, המערכות לא עובדות כי התחזוקה יקרה, הטכנולוגיה מתיישנת מהר ומה שהיה רלוונטי הופך בתוך זמן קצר למיושן. נכון שבשנים האחרונות התוכנית 'ציוני דרך' שבאגף מורשת במשרד ירושלים ומורשת הזרימה הרבה כסף לאתרים, אבל זו רק השקעה בפיתוח ראשוני ולא בשוטף. תקציב המוזיאונים לא גדל, מספר המבקרים נשאר אותו דבר פחות או יותר, והמקומות הולכים וגוועים".
להביא ערך מוסף
"ההתמודדויות העיקריות נובעות מהעובדה שרגע אחרי שגוזרים את הסרט של פתיחת המוזיאון, אף אחד לא חושב ממה המוזיאון יתקיים", מחדדת מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים, אורה פיקל־צברי. "ארנונה, שכר דירה אם האתר בלי מבנה משלו, תשלום לעובדים, פיתוח תוכניות חינוכיות, שדרוג אוסף, שימור אוסף, מחשוב אוסף, תערוכות חדשות, שדרוג תערוכת הקבע, חשמל, מים – כל אלו עולים הרבה מאוד כסף. ההתמודדויות של מוזיאונים קטנים הן בעיקר מיעוט תקציבים. אם אין תורם שתומך במוזיאון, הוא דורך במקום כי אין לו כסף לפיתוח. מי שלא מתקדם – הולך לאחור.
"מנהל המוזיאון הוא מדריך, משווק, מגייס משאבים, אוצר, עושה ספונג'ה, כותב התוכניות", מוסיפה פיקל־צברי. "גם אצל יתר המנהלים המצב לא מזהיר: קופאי הוא רשם, מנהלן הוא מדריך ומשווק, אב הבית הוא אחראי הביטחון. בנוסף, מוזיאון שנמצא במבנה לשימור חייב להתחשב בנושא, והוא כפוף לתנאי שימור מחמירים. קיימת גם מצוקת שטח: הרבה פעמים אין תנאי עבודה לצוות ואין מחסנים לאוסף. מלבד זאת, כאשר אין עתודות קרקע, אין למוזיאון אפשרות להתפתח. בקצה שרשרת המוזיאון יש מוזיאונים קטנים שמפעילים אותם משוגעים לדבר. בדרך כלל המשוגע ובני משפחתו מנודבים בקביעות על לא עוול בכפם. אין להם חסות, שלה זוכים מוזיאונים מוכרים של משרד התרבות. במקרה הטוב הם זוכים לנדבות מהעירייה. המועצה לשימור אתרים מנסה לסייע למוזיאונים האלו שנופלים בין הכיסאות, אך אין לה תקציב שוטף והיא מסייעת בהכשרת אנשי הצוות, בפרויקטים דו־שנתיים ובסיוע מול משרד הביטחון בתשלום לחיילים.
"הבעיה הגדולה באמת היא של מוזיאונים שאין להם הורים: לא משרד התרבות ולא משרד הביטחון ולא העירייה", אומרת פיקל־צברי. "חלקם במצב לא פשוט: שימור פריטים, תצוגה בעייתית ולא עדכנית, צוות מצומצם. הכללים מאוד נוקשים. אחת לארבע שנים מתקיימת ביקורת איכות במוזיאונים, ועל פי הציון המורכב מכמה פרמטרים, נקבע הציון וממנו נגזרת התמיכה של משרד התרבות והעירייה. אם מוזיאון חצר היישוב הישן לא היה מוכר בשנת 1983, לא היינו היום מוזיאון מוכר, כי הסטנדרטים החמירו מבחינת מטראז', מחסנים ותנאי שימור".
"הפתרון מורכב משני חלקים: גיוס שותפים למימון התפעול והתחזוקה, בעיקר המועצה המקומית, ותורמים, והפיכת המבנים לרב־שימושיים, כלומר לא רק תצוגה מאובקת של שם קוד, אלא להפוך את המקום לפעיל לאורך כל שעות היום: פעילות תרבות, סרטים, בית קפה, ספרייה, תנועת נוער, מתנ"ס, מרכזי חדשנות יצירתיים", אומרת הדסה גרינברג־יעקב ממוזיאון הכנסת. "כלומר צריך לפעול באופן בר־קיימא כדי לעשות שימוש במבני ציבור ואתרים, ועם השימוש המקורי, להתאים את פעילותם לצרכים המשתנים כערך מוסף, פעיל וחי".
"צריך לרכז את הדברים לפי נושאים: במקום ארבעה אתרי מורשת שעוסקים באותו נושא בדיוק, צריך מקום אחד גדול וחזק שיספר את הסיפור", טוענת מצדה ליבר. "שנית, צריך ניהול אזורי. המנהלים של המקומות הקטנים כורעים תחת הנטל. צריך להיות מקום אחד גדול וחזק שירכז את הכל. באנטוורפן, למשל, נדהמתי לראות שכל המוזיאונים מאוגדים תחת המותג 'המוזיאונים של אנטוורפן', וכל קבוצת מוזיאונים, כלומר מוזיאונים למדע ירוק, מוזיאונים להיסטוריה ומורשת, מוזיאונים לאמנות וכן הלאה - מסומנת בצבע אחר. התייר מקבל את המידע בפתח כל מוזיאון".
דוגמה נוספת היא מוזיאוני חיפה המאוגדים יחד, ומציעים כרטיס משולב ומערכת שיווק משותפת. בירושלים הוביל גלעד לביאן, מנהל מוזיאון יהדות איטליה, במשך כשנה את "הכוכב הירושלמי": חמישה מוזיאונים ב־50 שקלים, וכעת הוא מנסה להציע מודל אחר. "המגמה משתנה לאט־לאט", אומרת פיקל־צברי. "ב־11 שנותיי בתחום המוזיאונים אפשר לראות שיש יותר שיתופי פעולה בין המוזיאונים ופחות ניכור ובדלנות".
ליבר פחות נלהבת. "בירושלים, למשל, אפשר ללכת לאיבוד", היא אומרת. "כולם נאבקים על קיומם ומבקשים עוד כסף, אבל אנשים לא באים. הם הולכים למקומות הגדולים, שם יש מספיק מבקרים ותקציבים. צריך למתג את ישראל כארץ המוזיאונים, וזה הולך לאיבוד בין עשרות גופים שמנהלים את זה ואין להם קשר. בינתיים, יש המון כסף במערכת. התוכנית 'ציוני דרך' בפרויקט מורשת היא אדירה, והפרויקט הזרים הרבה מאוד דם חדש וכספים, אבל מי שנהנה ממנו הוא בעיקר החברות שמקימות את המוזיאונים. הפתרון הוא לא להקים עוד מקומות שישקעו בעוגת התקציב, אלא חשיבה מערכתית - איך מארגנים את העושר הזה וממנפים את זה בשביל התיירים והציבור. זה מנוף עצום: גם כלכלי וגם אסטרטגי מבחינה הסברתית. אלא שאם תבדקי במקומות הקטנים, אפילו אין להם חומרים בשפות זרות. עכשיו יש גל תיירות סינית. כמה זמן לוקח להכשיר מדריכים, לתרגם טקסטים למדריך קולי? אם היה גוף שעושה את זה עבור כולם, היה מאגר של מדריכים וצוות חשיבה מסודר".
תגובות:
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך עומד בקשר רצוף עם כל המוזיאונים ומעודד שיתופי פעולה עם בתי הספר. אחת התוכניות המובילות של המשרד בנושא היא 'מוזיאון מאמץ בית ספר' - תוכנית שמחברת בין בתי הספר למוזיאונים שבסביבתם. לצד זאת, על מנת להגדיל את מספר התלמידים המבקרים במוזיאונים, המשרד מנחה את הצוות החינוכי במוזיאון להתאים את התוכניות החינוכיות שלהם לדור המסכים, ועל ידי כך להגדיל את מספר התלמידים שמבקרים בהם. יובהר שסל תרבות מתייחס לאמנות בלבד (קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות ואמנות פלסטית), ומטבע הדברים נכללים בסל מוזיאונים לאמנות".
ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "המוזיאונים במדינת ישראל נתמכים מגופים רבים, הן מתקציב המדינה הגדל, הן מהרשויות המקומיות והן מקרנות ותורמים. סוגיית המוזיאונים המטופלים על ידי משרד הביטחון איננה משקפת את התמונה ומלמדת על המצב במוזיאונים הנתמכים על ידי משרד התרבות. באשר לבתי המייסדים, מדובר במרכזי חינוך ומורשת שסוגיית אחזקתם נידונה, ובמסגרת הקול הקורא הפונה לרשויות המבקשות שיוקמו בתי מייסדים בתחומן ניתן לה מענה, והרשויות המגישות מועמדות מתחייבות כתנאי לממן את האחזקה השוטפת".