בעיר מוכנין, עיר הולדתו של אבי, אנחנו מצליחים לאתר את בית הכנסת העתיק שבו נהג סבא להתפלל: דלתות ברזל כבדות סוגרות על החלל שהשקט שעומד בו חזק יותר משאון התפילה. אנחנו רוצים להיכנס, אך הדלתות נעולות, כנראה ננעלו לפני שנים ומפתח אין.
בצד המבנה אני מבחין בחלון קטן מסורג. החלון גבוה מכדי שאוכל להציץ פנימה, אבל מאפשר לי לשלוח יד מבעד לסורגים ולצלם בווידיאו בלי לדעת מה אני מצלם. אחרי דקה אני שולף את היד, נזהר שהטלפון לא יחליק פנימה.
המראה מעביר צמרמורת בכל גופי: הנה מה שהיה לפנים ארון הקודש, הנה פסוקים שדהו על הקירות. כאן עמד סבא והתפלל, וכאן אני עומד מקץ למעלה מ־50 שנה, צבר עם דרכון ישראלי, אורח לרגע בתוך אלבום משפחתי שקם לתחייה לנגד עיני.
עוד מעט נשוב אל סמטאות מוכנין ואל החיפוש אחרי בית משפחת אבי, אבל קודם כל - מה עושה ישראלי בתוניסיה?
מחניבעל למשמר הנשיאותי
תוניסיה מגלה יחס מוזר אל ישראל והיהודים. כלפי חוץ מחויבת ממשלתה לקו התקיף שמגלה העולם המוסלמי כלפי ישראל. מצד שני, יש בה גם רצון להוכיח שהחברה התוניסאית סובלנית כלפי בני כל הדתות, במיוחד כלפי היהודים שחיו בה עד לפני כמה עשורים.
משום כך היא מאפשרת כניסה של נושאי דרכון ישראלי במסגרת מאורגנת בלבד, סביב ההילולה בבית הכנסת "אל ג'ריבה" (או לה־ג'ריבה בצרפתית), הידוע שבין בתי הכנסת בתוניסיה שנמצא בחרא זרירה (הכפר הקטן).
אלפי יהודים ממוצא תוניסאי זורמים לכאן מכל רחבי העולם, המוזיקה מתנגנת, ועל השולחנות נערמים מטעמים שקנו לעצמם כבר מזמן אחיזה במטבח הישראלי, כמו בוריק או פריקסה.
המסע שלנו התחיל בתוניס, הבירה, עיר ענקית שהאזור העתיק שלה הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. המקום הזה, שנמצא בצפון המדינה, לחופו הדרומי של הים התיכון, היה פעם מרכז העולם.
מכאן הפליג חניבעל בניסיון שכמעט צלח לכבוש את האימפריה הרומית. לאחר שהצליחו להכניע את חניבעל, משלו הרומאים על כל הפרובינציה הדרומית, שלה העניקו את השם שמוכר לכל אחד מאיתנו עד היום: אפריקה. לאסלאם אדוק.
ישמח חתני
למרות המודרניות היחסית של תוניס, הרי שגם בה מורגש כובדו של מסע בן 12 ימים שנערך בחודש הרמדאן: ארוחת הבוקר במלון מוגשת כסדרה, אך ברחבי העיר והמדינה המוסלמית לא ניתן לאכול שוב עד רדת הערב. אם התרגלנו לטיולים ברחבי אירופה למשל, שהופכים למסע קולינרי בין שוקי אוכל ומסעדות, הרי שלא זה המקרה בתוניסיה.
המסע שלנו ממשיך לג'רבה, המכונה על ידי המקומיים "חרא כבירה" כלומר - הכפר הגדול. בג'רבה חיה עדיין קהילה יהודית מקורית, שמונה כ־1,300 נפשות. אורח החיים של יהודי ג'רבה הוא דתי, אפילו דתי מאוד. מצוות הדת נשמרות בקפדנות, ואפילו הצעירות שכמהות לשידוך מצהירות כי הן מחפשות אך ורק גברים יהודים שומרי תורה ומצוות.
עבור חלק גדול מהיהודים יוצאי תוניס שהגיעו לכאן, ההילולה בל"ג בעומר היא שיא הטיול. היא מאורגנת היטב וססגונית: זמרים תוניסאים, מוזיקה מקורית, ואת המטעמים כבר הזכרנו.
לשמחתי, קיבלנו אישור להתנתק מהקבוצה כדי לנסות לחפש את בית סבי מצד אבי. יצאנו אל הדרך בשתי מכוניות, מלווים בשוטרים ונהנים מחסימת התנועה לכבודנו בכל צומת - דרך מעולה להימנע מעומסי תנועה. כאן אנו מוצאים תחילה את בית הכנסת הנעול שאני מצלם דרך הסורגים, אבל בהמשך הפתעה: תושבי הרחוב השקט, שלא רגילים להמולה שכזאת בסביבתם, מתגייסים לעזור לנו בחיפושים.
סבי, יהודה אוזן, היה בעל חנות, ואחרי כשעתיים שבהן חיפשנו את דרכנו בסמטאות הצרות, חשבנו שאולי הישועה תגיע מבעל חנות אחר. נכנסנו לחנות זהב, ענף מסחר אופייני לאזור.
בעל החנות המליץ לנו למצוא את "מסירה", קשיש בן 86 שעדיין זוכר את הימים שבהם התגוררו כאן יהודים. מסירה הלה כבר בקושי רואה, אבל הזיכרון - טפו טפו טפו - כמו של בחור בן 20. אחרי כמה דקות של שיחה נופל לו האסימון: אבא שלו עבד במשך שנים ארוכות אצל סבא שלי.
כשהוא נשען על מפתן ביתו מספר מסירה על הבכי שאחז בכולם עת בישרה להם סבתי שבעוד שלושה חודשים הם יעזבו את תוניסיה כדי לעלות לפלסטין. בהתרגשות רבה הוא מספר על כך שסבי היה נוהג לחצות כל כיכר לחם לשניים, ומחצית אחת מעניק למשפחתו.
בעוד יותר התרגשות הוא מספר על היום שבו הניחה סבתי בידו סכום נכבד של כסף כדי שירכוש השכלה מקצועית ויוכל לפרנס את משפחתו אחרי לכתם. בכסף הוא למד צורפות, לימודים שהקנו לו את התואר "הצורף הראשון של מוכנין" ומשלח יד שבו החזיק עד שפרש מעבודה.
הקשיש המקומי נרגש, וכמוהו גם אנחנו. עבורי, יליד ישראל, זהו מפגש מפתיע עם העבר
המשפחתי שאותו הכרתי רק מסיפורים, וההתרגשות אינה מרפה ממני בקלות.
סיפורי צדיקים
מי מכיר את רבי "יצחק חי טייב לא מת"? ר' יצחק חי טייב נפטר בשנת תקצ"ו, לפני כמעט 200 שנה, אך הסתת שחקק על מצבתו היה ככל הנראה איש לא משכיל, שלא ידע לפאר במילים את כבוד המת.
במקום להשתמש במליצות כגון "נתבקש בישיבה של מעלה", חרט על מצבת הרב המנוח בפשטות "מת" וציין רק את התאריך והמקום. על פי האגדה, הופיע הרב בחלומו של הסתת וביקש לחונקו. הסתת המבוהל חש למחרת אל בית העלמין וחקק את המילה "לא" לפני המילה מת.
לפי אגדה אחרת (את הסיפורים ליקטה ד"ר מיכל שרף ופרסמה בספר: "צמידי הזהב"), יצאה חוכמתו של רבי יצחק חי טייב למרחוק, עד שחכם אחד ביקש לבחון אם כצעקתה ושם פעמיו לתוניס. עם הגיעו לנמל ביקש לעצמו סבל - ולא ידע כי האיש הלבוש כסבל הוא הרב הנודע.
בדרך למלון פתר "הסבל" את כל קושיותיו של החכם, עד שנבהל האחרון: כי אם הסבל הוא כה חכם, רק תארו לכם עד מה רבה חוכמתו של הרב - וביקש ממנו להשיב את מטענו בחזרה אל האונייה שעדיין עגנה בנמל.
הביקור בבית העלמין כלל גם עלייה לקברו של רבי יעקב סלמה, המכונה "מוריד הגשם". ובכלל, ביקור בתוניסיה ליהודי, ובעיקר ליהודי ממוצא תוניסאי, כמוהו כמסע בין אגדות וקברי צדיקים שעיצבו במהלך הדורות את תרבותה של יהדות תוניסיה.
המסלול היהודי אינו עובר רק בקברי צדיקים, וכולל גם ביקורים בבתי כנסת בכמה מערי תוניסיה, כמו "בת אל", בית הכנסת בג'רבה ובית הכנסת "כתר תורה", שהוא בית הכנסת הגדול והמרשים במונסתיר (עירו של נשיא הרפובליקה הראשון חביב בורגיבה, דמות נערצת על התוניסאים).
בחלק מבתי הכנסת התפללנו - ואף שאיני יהודי שומר תורה ומצוות, הרי שאני מודה שהתפילה בבתי הכנסת העתיקים הייתה מלווה בתחושה מרגשת של התרוממות הרוח. ואולי זה טיבה של התוניסאיות, אם לא של יהדות צפון אפריקה בכללה: גם חילוני שאינו נוהג להתפלל בשגרה מוצא עצמו קשור לפתע בעבותות של אהבה לכור מחצבתו.
חביבת הקהל
בניסיון להפוך אטרקטיבית לתייר המערבי, מפתחת תוניסיה את ערי הקיט שלה. אחת מהן היא עיר הנופש סוסה. המראה הנגלה לעין מרהיב: הרים תלולים הגולשים אל תוך מפרץ כחול, מראה שמזכיר מעט את מפרץ אילת, אם כי מהצד של עקבה.
בסוסה מצאנו מלונות בדרגת חמישה כוכבים, שרובם ריקים או סגורים עקב הרמדאן. מיעוט התיירים בתקופה זו של השנה גורם לבעלי העגלות להמתין שעות ארוכות בשולי הכבישים, בציפייה למעט פרנסה.
לאורך הטיילת גילינו שדרת חנויות שחלקן מציעות מותגים מוכרים (אם כי איני ערב למקוריות), וחלקן האחר מציע מזכרות ומוצרים מקומיים כמו מגוון מרשים של תיקי עור. חלק אחר של החנויות, לממכר אוכל ומוצרי מזון, היה סגור (אני מניח שכבר ברור מדוע).
עיר נופש נוספת היא חממאת. גם כאן מספר המלונות גדול עד כדי קושי להבחין במגורים רגילים של תושבי העיר. גם כאן נדמה שהעיסוק העיקרי של המקומיים בתקופת הרמדאן שבה ערי הקיט כמעט נטושות הוא להמתין בצדי הכביש עם סוס ועגלה, בתקווה שאחד מהתיירים הספורים יזכה אותם במעט פרנסה.
בעיר המדברית גאבס (gabes) ביקרנו בשוק התבלינים אל ג'רה (EL JARA). בשוק הייתי חייב לטעום את המשקה הלאומי, תרכיז לב דקל. משם המשכנו לביקור בשכונה היהודית בזרזיס (zarzis), בשוק הזהב ובבית הכנסת.
מי שמזהה שמן זית עם ישראל, יוון, איטליה וספרד, מוזמן לבקר בתוניסיה: עם כל הכבוד ליצרניות החשובות דלעיל, הרי שתוניסיה היא היצרנית הגדולה בעולם של שמן זית. כדי להכיר את התעשייה מקרוב ביקרנו בעיר ספקס (sfax), שמלבד היותה העיר השנייה בגודלה בתוניסיה הרי שהיא נחשבת לבירת תעשיית שמן הזית - מהתעשיות החשובות במדינה.
עוד נסיעה מרתקת הייתה ליום מלא בחבל הקאפ בון (cap bon), שבו ביקרנו בעיר ההדרים והיסמין נאבל. זו עיר קדומה שהוקמה במקור כמושבה פיניקית. שמה ניתן לה משיבוש המילים ניאה־פוליס, כלומר "עיר חדשה" (ממש כמו שאותו שם בדיוק שובש בידי תושבי השומרון הערבים ל"נאבלוס", הלא היא שכם המקראית).
העיר משמשת כיום כמרכז גדול של קדרות, ובתום סיור בסמטאות העיר העתיקה סוק אל בלירה (souk al belra) ביקרנו בבית ייצור לכלי חרס שהיו לסמלה של העיר. משם המשכנו אל אזור התיירות החדש "יסמין חממת" וביקרנו ב"מדינה" (מצודה ספרדית הבנויה על לשון החוף) שהיא אטרקציה תיירותית מרהיבה.
גם כאן לא נפקד מקומה של הנקודה היהודית, שהתגלתה במתחם ציונו של רבי פרג'י שאאוט, ובמוזיאון שהוקם לכבודה של הזמרת היהודייה חביבה מסיקה, שסיפור חייה הטרגי הפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של יהודי תוניסיה.
חביבה מסיקה, ילידת 1903, נחשבת לגיבורה נשית מודרנית. אף על פי שהתייתמה בגיל צעיר וגדלה אצל דודתה, היא רכשה השכלה (עניין שלא היה מקובל אז בקרב נשים). היא התחברה לגורמים נוצריים ומוסלמיים, ביניהם אחיו של מי שלימים יהפוך לנשיא בורגיבה.
שם הבימה שלה היה מרגריט, והקריירה המצליחה שלה, שהתפתחה גם לתחום התיאטרון, שילבה אלמנטים אירופיים קלאסיים ומודרניים כאחד (הגם שנשים שעסקו בתחום הבידור סבלו מדימוי נמוך). היא הייתה השראה לנשים רבות - יהודיות ולא יהודיות.
כנשים אחרות שהיו פורצות דרך, גם סופה של חביבה מסיקה היה טרגי: גבר בן 80 בשם אליהו מימוני, שחיזר אחריה בלהט ונדחה, הצית את ביתה. היא נפצעה אנושות בדליקה וכחלוף כמה ימים נפטרה והיא בת 27 בלבד.
בהלווייתה השתתפו אלפים, יהודים ולא יהודים, וזכרה קודש על ידי הקהילה, הגם שהפנתה עורף לדת ומצוותיה כששרה והופיעה בפני קהל שכלל גם גברים. מסיקה נחשבת לגיבורת תרבות נערצת וכפורצת דרך בעיני נשים רבות גם כיום, כמעט 90 שנים לאחר מותה.
המרוץ אחר האלכוהול
אף אחד מאיתנו אינו שתיין גדול, אבל השילוב בין הנופים הזרים־מוכרים לבין ההיסטוריה היהודית והמשפחתית דרש בכל זאת כמה טיפות משקה.
חשבנו שנוכל להרוות את הצימאון בעזרת ה"בוכא" - ערק שמזוקק מתאנים ונחשב למשקה יהודי (יש שמספרים כי במאה ה־19, לאחר שכנימת הפילוקסרה השמידה את רוב הגפנים בעולם, היו יהודים שקידשו בעזרתו את השבת ובירכו עליו "בורא פרי הגפן", בהיותו הדבר הקרוב ביותר ליין מענבים שנכחדו זמנית).
אבל המזור נמצא רק מקץ חמישה ימים של חיפושים אינטנסיביים בכל חנות ובית קפה שנקרו על דרכנו, בדמות בקבוק "שיבאס ריגל" שנמכר לנו ב־300 שקל, יותר מכפליים ממחירו בישראל, מה שהעניק משמעות חדשה לביטוי "טיפה מרה".
הייתה זו רק אנקדוטה שאולי ממחישה היטב את הניגודים שאצורים בביקור בתוניסיה: נקרעת בין עבר להווה, מבקשת למשוך תיירים מן המערב בעודה מדינה דתית־מוסלמית, וחוגגת הילולה ביחד עם יהודים מכל העולם בעודה חלק מהליגה הערבית.
עבורי היה זה מסע למקומות שעד כה התקיימו בתודעתי רק בסיפורים ועתה שבו ולבשו צורה לנגד עיני המשתאות. הנה כי כן המסע שלי בתוניסיה חלף דרך נקודות ציון רבות, אך בסופו של דבר היה מסע אל עצמי.
