לא ברור אם שמתם לב, אבל כרגע כולם בחו"ל. כן, רק אתם ואנחנו כאן. המדינה ריקה, כולם נופשים במקומות אקזוטיים ופסטורליים ואנחנו תקועים פה בחום ובייאוש. אך שלא תיפול רוחכם, תמיד תוכלו להתנחם בעובדה שכל מי שמטייל במדינה אחרת היה צריך לעבור את אחת החוויות המטלטלות הידועות לאדם - טיסה עם ישראלים במטוס.
אם יש משהו שגורם לנו לשקוע במחשבות: "כן אני יכול להבין למה יש אנטישמיות" או "אני חייב להוציא דרכון זר דחוף!" וגם ״מאיזו מדינה אשקר שאני הפעם״ זו חווית הטיסה במטוס מלא בישראלים מיוזעים וגסי רוח.
טיסה היא גם ככה חוויה מעיקה ברמת הצפיפות והאינטנסיביות שלה. להיות לכוד חמש שעות, במקרה הטוב ושתים עשרה, במקרה הרע, עם אנשים זרים בחלל סופר קטן ומצומצם שכל תנועה שלך מדודה ומוגבלת, היא לא תענוג גדול בלשון המעטה. תוסיפו לזה עדר של ניאנדרטלים גסי רוח ותקבלו את הסיוט הגדול ביותר שאפשר לאחל ליצור חי.
דיסקליימר: לא כולם כאלה, אפשר להמשיך? יופי.
הקטסטרופה כמובן מתחילה בשלב ההגעה לשדה. בארץ אין ציפיות כי הספקנו להפנים שאנחנו חיים בגן חיות מהביל ומתפורר, אבל כשאנו ממריאים חזרה לישראל הסיפור הוא שונה. פתאום, בבת אחת ומשום מקום, נופלת עלינו ההבנה מאיפה הגענו.
לאחר שבוע קסום ואפרורי של גינונים לונדונים בו: תיצפתנו על ברווזים ב״הייד פארק״, האכלנו סנאים בשאריות סנדוויץ ״מפול קפה״ ולגמנו פייב אקלוק טי עם אצבע מורמת, אנו נתקלים במחזה אימים בטריטוריה לא מוכרת- משפחה של ישראלים בה׳יטרו. קל לזהות אותם, במיוחד מפני שהם לא מפסיקים לצעוק שמות רנדומליים לאוויר: ״אלירן, טופז, קורל, מאור, שלומי, חיים, דויד״ ככה הם מסתובבים בשדה עם רגליים זרוקות לצדדים, נועלים נעלי קרוקס וכריות טיסה על צווארם מנימום הם בקנטרי קלאב של הדודה של הסבתא שלהם.
בזמן שאנו מחישים צעדינו לכיוון המכלאה המיועדת לישראלים טרום בורדינג, אנחנו לא יכולים שלא לתהות , האם הטיסה ממוקמת בחור מחורר כדי למנוע טרור? או שמה זה כדי להרחיק אותנו מציויליזציה שלא נעשה בושות?
ועכשיו נמנה כמה מהדברים הבלתי נסבלים שכולנו חווינו על בשרנו בזמן הטיסה עצמה, לא לפי גודל הטראומה:
1.ילדים שבועטים לך במושב
בשום חברת תעופה, בשום מדינה, לא נתקלנו בילדים: רצים, בועטים, צורחים , מקללים ובוכים כמו בטיסות עם ישראלים. להורים שלהם לא אכפת כי הם דרעקים כמוהם. אז למה אנחנו מצפים? זה גם לא משנה אם תעיר להם, כלום לא יעזור. הם ימשיכו לבעוט לך בכיסא כאילו החיים שלהם תלויים בזה ואתה תמשיך לתקוע בהם מבטים של רצח ולקבל אפס התייחסות, כיף.
2 .אנשים שעומדים כל הטיסה
מכירים את אלו שלא יכולים לשבת שניה וחצי בשקט כי נורא דחוף להם לדבר עם חבר שלהם? כן, זה שהם טיילו איתו עכשיו שבועיים וחצי בבוקרשט. אז איכשהו קרה, שהחבר הזה, יושב לידכם, איזה יופי? וככה פשוט, הם נעמדים מעליכם עם המפשעה על משענת הכסא, מזבלים אחד לשני את השכל על השוואות מחירים של פאקטים בעד ונגד, לא נבין לא נדע.
3.טיילת לשירותים
אנשים נורמלים, הולכים לשירותים לפני הטיסה, אבל לא הישראלים. בשבילם זה אחלה תירוץ ללכת הלוך חזור במעבר מינימום היה מדובר בקט וואק והם מדגמניים את אופנת האני שם קצוץ ״בלנסיאגה״ על כולכם. בשום טיסה, בשום חברה, לא נראתה כזו פרומנדה כמו בטיסה עם ישראלים. בינינו, מי שהכי סובלים מהעניין הם הדיילים האומללים שעוברים עם העגלה וכל העניין הופך להיות משחק ״פקמן״ מהגיהנום.
4.חוסר כבוד למרחב האישי
רגליים יחפות על הכסא, רגליים פרושות לצדדים, רגליים של זה מהמושב מלפניך דחוסות לתוך החלון שלך. בתור עם שלא נחשב לגבוה נראה שהמטוס לא מותאם למידותיהם של הישראלים שמשום מה מתעקשים לדחוף את הרגליים היחפות והמגעילות שלהם לכל מקום שקרוב לפרצוף שלך. לשבת חמש שעות כמו בן אדם זה קשה מדי, זה הזמן להתפרש כמה שיותר ולדמיין שאתה בביזנס. ניוז פלאש, אתה לא.
5. המטוס עוד לא נחת אבל כולם קמים
המטוס עוד לא עצר אבל כולם משחררים חגורות ונעמדים כאילו מזניקים אותם למרתון איקאה סייל קריית אתא. אולי יום אחד הם יבינו שזה לא משנה מי יוצא מתי כי כולם בסוף מחכים למזוודות השבורות שלהם? אולי יום אחד האינפורמציה הזאת תקלט להם במערכת? בוא נגיד שלא היינו בונים על זה.
6. חוסר התחשבות בזמן של אנשים
אין כמו לקחת את הזמן להעלות את הטרולי לתא מעל המושב ולתקוע את כל האנשים בתור שלא נגמר עד פנים השרוול. אולי לא שמתה לב, אבל אתה לא לבד על המטוס. הפעולה של לדחוף את הטרולי המצ'וקמקת לתא לא אמורה לקחת יותר מעשר שניות. בזמן שאתה מתחיל למיין חפצים וטובלרונים בין התיקים אנשים עמודים כאן, אבל שוב למי אכפת שיחכו.
7.מנורות קריאה
בשלב מסוים במטוס מכבים את כל האורות, בדרך כלל בלילה, בדרך כלל בשעה שאנשים אמורים לישון. אבל תמיד יהיה איזה אפס קטן שיחליט שהוא מדליק את המנורה כדי לקרוא את חוברת הבטיחות של המטוס. וככה בזמן שכולם חורפים להם בנעימים אתם עם זרקור לתוך האישון. ג׳י ת׳יינקס.
8. למחוא כפיים בנחיתה
עקרונית אין לנו בעיה עם הכרת התודה הפרובנציאלית והמגוחכת הזאת. אבל למחוא כפיים על כל נחיתה? יש נחיתות שאנחנו בשוק שהמטוס לא התפרק לגורמים. אז בחייאת, לא לכל נחיתה מגיע כפיים, תלמדו את ההבדל.
9. הפרסומת של ליאור סושרד
הפרסומת של ליאור סושרד עם הקלפים, שמישהו יציל אותנו מהאובומניישן הזה. כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כן בחרת שש לב אדום, כאילו לא שמנו לב שנעצרת על הקלף הזה שעה וחצי יותר מיתר הקלפים. ולא מספיק שזילזלתם עמוקות באינטליגנציה שלנו, אתם עוד מאלצים לראות את הקרינג׳ הזה בעוד מיליון שפות? אין קץ לסיוט.
10. שירים בעברית בנחיתה
במיוחד זכור לנו השיר ״כמה טוב שבאת הביתה״ באמת שאין צורך. אתם לא תשכנעו אותנו שטוב שבאנו הביתה, אנחנו רק חושבים על התהליך שנאלץ לעבור עכשיו עם המוניות, או הרכבת, או לשחרר את הרכב ונהיה לנו רע. בכללי נהיה לנו רע מהעובדה שהגענו הביתה. אז די, אין צורך לזרוע מלח על הפצעים.
11. תרומה לעמותת ״אלוט״ ״עלה״ או איך שקוראים להם
תמיד בסוף הטיסה מבקשים מאיתנו את הכסף הקטן. פשוט קחו את הנשמה שלנו וזהו, מה עוד אתם רוצים מאיתנו? הנה רעיון, אולי אתם תתרמו לנו כסף אחרי שזימברתם אותנו בכרטיס ״לואו קוסט״ ליוון בחמש מאות דולר? מה אומרים?.