מסע הדמעות: האתרים המרכזיים שמנציחים את זכר השואה באירופה

באזור זה, בהרי הווז', נמצא מחנה הריכוז היחיד שהקימו הנאצים בצרפת. מחנה ק״ל נאצווילר שימש בעיקר כבסיס מגורים לעובדי כפייה במחצבות שבאזור. 22 אלף מהאסירים, בהם יהודים ולוחמי המחתרת הצרפתית, נספו במקום זה. חלקם הועברו למעבדות אוניברסיטת שטרסבורג, שם נערכו בגופם ניסויים רפואיים.

הצרפתים הפכו את המחנה לאתר זיכרון לאומי למרי וקראו לו שטרוטהוף. ביקור במקום מעורר חלחלה משתי סיבות. הצרפתים הקפידו לשחזר את המחנה, כולל תאי הכלא, חדרי העינויים והמשרפה. קשה לעמוד במראות המוחשיים. במקביל, באתר הזיכרון הושם דגש על אסירי המחתרות וההתנגדות, וחלקם של היהודים בסבל כמעט הועלם לחלוטין.

אתר ההנצחה למחנה שטרוטהוף. חלקם של היהודים הועלם כמעט לחלוטין

הביקור במחנה נאצווילר, שאליו נסעתי במיוחד באחד מטיולי בחבל אלזס, הוא אחד מסדרה של מסעות שעשינו לאתרי השמדה והנצחה ברחבי אירופה. הצעד הראשון היה באושוויץ־בירקנאו, בינואר 1995, עת ליוויתי ככתב ״מעריב״ את המשלחת הישראלית שהשתתפה באירועים שאורגנו לכבוד 50 שנים לשחרור המחנה. הביקור באושוויץ הבהיר לי שהמחנות הללו הם הסיבה המצדיקה את הקמתה של מדינת היהודים. מאז, אני מתאמץ לפקוד מחנות ואתרי הנצחה בכל מקום שבו אני מניח את כף רגלי.

ההחלטה לבקר בגרמניה היא קשה לרבים. אך במקביל, גם היום, 75 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם, אין הגרמנים מתעלמים מעברם. ביקור בברלין ממחיש זאת היטב. אתר הזיכרון לשואה, המוזיאון היהודי, בתי הקברות, בתי הכנסת - כל אלה שומרו ומנציחים את העבר המפואר של הקהילה היהודית שם. הרחק משם, במדינת בוואריה, בקרבת מינכן, הוקם מחנה הריכוז דכאו, שהיה מחנה הריכוז הראשון שהוקם בידי המשטר הנאצי, כבר ב־1933. בתחילה נכלאו שם אסירים פוליטיים ואחר כך נוספו אליהם יהודים, פושעים רגילים ובשנות המלחמה גם בני אומות נוספות. במחנה עברו כ־200 אלף אסירים ו־30 אלף מתוכם מתו עד לשחרור המחנה בסוף אפריל 1945. המחנה הוא רחב ידיים ובמרכזו שדרת המצעדים ומגרש המסדרים. בשטח פזורים אתרי הנצחה לבני אומות ודתות שבניהן נכלאו מאחורי גדרותיו. רק בנייני המינהלה נשמרו ושם מוצגת תערוכה מתמדת המספרת את סיפורו של המחנה.

רק בנייני המנהלה נשארו. מחנה דכאו
 

העיר ויימאר שבמדינת תורינגיה העניקה את שמה לשנים אומללות בעברה של גרמניה, מ־1919 ועד 1933. לאחר השתלטות הנאצים והקמת הרייך השלישי, הוקם ב־1937 מחנה הריכוז בוכנוולד באתר צמוד לעיר. המחנה נועד לקלוט את מתנגדי המשטר, וכן יהודים, צוענים והומואים. אף על פי שלא היה זה מחנה השמדה מצאו שם מותם בימי המלחמה כ־50 אלף אסירים בני אומות שונות, כאשר הגרמנים הפכוהו למחנה של עובדי כפייה. המחנה שוחרר בידי חיילי צבא ארצות הברית והוא הועבר אחר כך לשליטת ברית המועצות, שהפכה את המחנה למתחם מעצר למתנגדי המשטר הקומוניסטי. ב־1958 הוקם בקרבת מקום מגדל זיכרון נישא בסגנון סובייטי. לאחר איחוד גרמניה, ב־1990, נחנך אתר הזי־ כרון במחנה עצמו, ותערוכות הקבע שלו מרתקות את המבקרים, ובהם גם קבוצות של תלמידי בתי ספר.

אתר הזיכרון נחנך ב-1990. בוכנוואלד 
 

צפונה ממינכן, בהרי ההרץ, נבנו בתי חרושת שניצלו את אוצרות הטבע שנכרו באזור לצורכי מכונת המלחמה של הרייך השלישי. עבור עובדי הכפייה הוקמו מחנות אחדים, והמפורסם שבהם הוא דורה, בקרבת העיר נורדהאוזן. כאשר בקיץ 1943 התעצמו הפצצות האוויר של בעלות הברית על מתחמי התעשייה באדמת גרמניה הוחלט להעביר את ייצור טילי ה־V - שנחשבו אז נשק אסטרטגי שובר שוויון - למנהרות. מערכת מנהרות הייתה כבר קיימת ליד קוהרשטיין, ואסירים מבוכנוולד, יהודים ובני אומות אחרות, הועברו לשם כדי להכשיר את המנהרות ולהרחיבן על מנת שיהפכו למפעל טילים. על העבודות להרחבתן של המנהרות פיקח האס־אס.

במפעל הטילים עבדו האסירים בפרך לצד עובדים אזרחים מיישובי הסביבה תחת פיקוח של מהנדסים וטכנאים, ובראשם ורנר פון־בראון. תפקידם של אנשי האס־אס. היה למנוע חבלות בייצור. למרות זאת, לדבריו של המדריך שליווה אותנו, מחצית מהטילים שיצאו מפס הייצור לא הצליחו להתרומם. במחנה עברו 60 אלף אסירים ושליש מהם מצאו שם מותם.

הצבא האמריקאי שחרר את המחנה ב־11 באפריל 1945, וכמעט עד אותו היום המחנה לא פסק מפעילותו. ההוראות האחרונות של מפקדו נגעו לארגונן של צעדות המוות. לפי המידע המתועד באתר יד ושם, ב־1 באפריל יצאה צעדה בת 345 קילומטרים של אסירים מלווים בשומריהם לכיוון ברגן־בלזן, וכמו במסעות אחרים - רק חלק מן האסירים הגיעו ליעדם. אחד המשלוחים הוכנס אל תוך מתבן, דלתותיו נחתמו ולובשי המדים הגרמנים העלוהו באש. האמריקאים הגיעו למקום למחרת ומצאו את הגוויות השרופות. גורלם של המהנדסים הגרמנים היה טוב יותר. המודיעין האמריקאי אסף את המדענים, את מתקני הייצור, את הטילים ואת המסמכים והעביר את כל השלל לארצות הברית. לאחר איחוד גרמניה נבנו במחנה עצמו אתר זיכרון ובאחד הביתנים שנותרו מוצגת תערוכת קבע.

ממזרח תיפתח הרעה

מחנה ברגן-בלזן, ליד העיר האנובר, הוקם רק ב־1943 והוא נועד ליהודים שיהיה אפשר להחליפם בתמורה לגרמנים העצורים במדינות בעלות הברית. כבר ב־1944 החלו הנאצים להעביר אל המחנה אסירים ממחנות ההשמדה במזרח, בעיקר מאושוויץ וכן שבויי מלחמה רוסים. ברגן-בלזן לא היה ערוך לקליטתם של עשרות אלפי האסירים שנשלחו אליו. אלפים מתו ממחלות ומרעב, ובהם אנה פרנק. לקראת שחרורו בידי הבריטים, ב־15 באפריל 1945, פרצה שם מחלת הטיפוס. 14 אלף אסירים נפטרו לאחר השחרור ונקברו בקברי אחים. המחנה הועלה באש ובקרבת מקום הוקם מחנה עקורים שבו התרכזו רבים מן הניצולים היהודים מרחבי הרייך. כיום זהו אתר הנצחה שעיקרו קברי האחים. במקום גם מרכז מבקרים עם תערוכה מתמדת.

גם האוסטרים תרמו את חלקם למכונת המלחמה וההשמדה הנאצית. מחנה אבנו זה היה ממחנות המשנה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן ואליו נשלחו עובדי כפייה, יהודים ושבויי מלחמה החל מנובמבר 1943. הוא ממוקם בקרבת העיירה אבנזה, לחופי אגם טראונזה בחבל זלצקאמרגוט, למרגלות הרי האלפים. רק שלט בודד יגלה למתעניינים כי בשלהי המלחמה הוקם שם מחנה עבודה, שנועד לסייע למכונת המלחמה הנאצית לחצוב מנהרות בהר כדי שישמשו מפעל מוגן מהפצצות בעלות הברית. גם המפעל הזה היה אמור לייצר טילים שנועדו לחצות את האוקיינוס. אלא שלאחר שהושלמה הקמתן של המנהרות הן הוסבו לייצור דלק.

אתר הנצחה שעיקרו קברי אחים. ברגן-בלזן

אבנזה נחשב לאחד ממחנות העבודה האכזריים ביותר. כ־20 אלף אסירים לא החזיקו שם מעמד בחורף הקשה בהיעדר מגורים ראויים. ברחובות הכפר אפשר להבחין בשלטים המכוונים את המבקרים לבית הקברות שבו קברי אחים של בני אומות שונות - עובדי כפייה שלא עמדו בקור ובמחלות, ברעב, בעבודה הקשה ובמחלות. הקרמטוריום שהוקם בקרבת המחנה לא הספיק, והחיילים האמריקאים ששחררו את המחנה במאי 1945 נחשפו לערמות רבות של גופות. אחת משתי המנהרות, בפאתי הכפר, פתוחה לביקור. גם ביום קיץ חם חשים בצינה שבתוכן. אפשר לראות שם גם צילומים קשים לצפייה, שצילמו אחדים מהחיילים האמריקאים ששחררו את המחנה.

רבים ממחנות ההשמדה, ובראשם אושוויץ־בירקנאו, הוקמו על אדמת פולין, שם התגוררו מיליוני יהודים. באוקראינה, שאותה כבשו ב־1941, הנאצים פעלו אחרת. אז עוד לא הופעלה תוכנית ההשמדה ההמונית ומי שעסק ברצח היהודים היו יחידות האיינזצגרופן של האס־אס, שנעזרו במשתפי פעולה אוקראינים לאומנים, שראו בכובשים הגרמנים משחררים. לפני שירו בהם הכריחו את קורבנותיהם לכרות לעצמם את קברותיהם. על פי ההערכות כ־1.5 מיליון יהודים נרצחו על אדמת אוקראינה. גיא ההריגה הידוע מכולם הוא באבי יאר, בפאתי קייב. 33,771 יהודים נרצחו שם ב־29 וב־30 בספטמבר 1941. האתר ממוקם בחורשה ליד מרכז השידור. כאשר ביקרתי שם לא מצאתי כל שלטי הכוונה שיציינו את דבר קיומו.

על אדמת צ'כוסלובקיה השתלטו חייליו של היטלר עוד ב־1938, בעקבות הסכם מינכן. מחנה טרזיינשטט, כ־60 קילומטרים מפראג, נועד לקלוט את יהודי המדינה, אולם בשונה ממחנות אחרים, שם ביקשו הנאצים להציג לעולם סוג אחר של מחנה ולכן הם כינוהו ״גטו״. את מלאכת ההשמדה הם השלימו באמצעות משלוחים לטרבלינקה. אתר ההנצחה בעיר טרזין כולל את בית הכנסת, את הקרמטוריום ואת המוזיאון שבו מוצגים פריטים שונים שנותרו מחיי ה״גטו לדוגמה״.