קפיצה קטנה לקווקז: נופים, מסורת וחיי לילה בארמניה

קשה מאוד למצוא יעדי תיירות על הגלובוס שבהם הטבע כמעט לא הופרע, ושהאנשים חיים בהם על פי מסורת ארוכת שנים. כזו היא ארמניה, הנמצאת בדרום-מערב אסיה, רק טיסה של שעתיים מיש¬ראל. טיול בחבל הארץ של ארמניה, שכולל נופים מגוונים, מאות נהרות ומפלים, הרים ועמקים, הוא מין מסע לעבר, לתקופה שבה עדיין רואים כפרים קטנים המסתתרים בינות ההרים, חקלאים ועובדי אדמה, מפעלים נטושים בלב שום מקום, ולא מעט אתרים היסטוריים.
 

למרות ההיסטוריה העשירה של העם הארמני, ארמניה היא דווקא מדינה צעירה יחסית, שזכתה לעצמאות רק ב-1991 עם התפרקות ברית המועצות. כיום חיים בה כשלושה מיליון תושבים, כמחציתם בעיר הבירה ירבן, שמשקיפה על הר אררט המפורסם (שבו, לפי התורה, נחה תיבת נח אחרי המבול). הארמנים גאים מאוד במורשת ובשפה שלהם, שמורכבת מ־39 אותיות ומאפשרת להם לבטא כל דבר שהם רוצים בעושר רב. ריבוי האותיות אחראי לכך גם שהשפה נשמעת מתגלגלת ומסובכת לאוזניים זרות. ולא רק השפה שונה, אלא גם הדרך שבה הם עושים דברים. לדוגמה, ארוחה צהריים ארמנית מסורתית אורכת כשלוש שעות, המנות הראשונות מורכבות מסלטים וירקות מאודים, והמ־ נה העיקרית בדרך כלל בשרית ומלווה באטריות מעשה יד.
 

עונת התיירות, שנמשכת מאפריל ועד אמצע נובמבר, מס־ פקת הזדמנות נהדרת להכיר את המדינה היפהפייה הזאת, במיוחד כאשר מזג האוויר נוח וניתן להגיע אליה בטיסה ישירה. כמו כן, בשנים האחרונות חברת מדרפט, המתמחה בטיולי ג׳יפים בחו״ל, מוציאה סיורים לאורכה של המדינה. לי הייתה הזדמנות להצטרף לטיול שכזה, ולאחר חמישה ימים אני יכולה להצהיר שהתאהבתי באנשים המקסימים, בתרבות הצבעונית ובנופים הפראיים.
 

למרות קו התעופה ישראל־ארמניה, את הטיול התחלנו בגאורגיה, כאשר אספנו את הג'יפים ונסענו בעקבות ארטק, המדריך המקומי שלנו לגבול הארמני. כבר כשחוצים אותו, ונוסעים על כבישים הרוסים ומלאי בורות, מבינים שמ־ דובר במדינה שעדיין בונה את עצמה. מהגבול נסענו דרך מצוקים ושבילים עד לכפר האכפט, שם אכלנו ארוחה ארמנית אותנטית, שכללה ירקות וגבינות, ושבהמשך הפכה לתפריט היומי שלנו.

משם המשכנו לכנסייה שעל שמה נקרא הכפר. הכנסייה היפהפייה נבנתה בתקופת הממלכה הבגרטונית. מאז בנייתה, היא נהרסה ונבנתה מחדש מספר פעמים, ובמאה ה־15 המבנה הפך לאוניברסיטה ותפקד כך כמה עשרות שנים. לאחרונה המתחם שופץ ושומר, והוא מהווה מונומנט להתפתחות הנצרות הארמנית. מבחינה ארכיטקטונית, מבנה הכנסיות בכל רחבי ארמניה דומה מאוד למבנים בגאורגיה, למעט הבדל אחד. הכנסיות הארמניות כוללות גם מגדל פעמון. מי שמטייל בתוך הכנסייה חייב לשים לב על מה הוא דורך. בכניסה למתחם הולכים על לבנים גדולות, אלו למעשה מצבות של אנשים. ברצפה יש גם בורות מחרס, שבהם שמרו ואחסנו ככל הנראה אוכל ויין. בכנסייה שביקרתי בה היה אפשר למצוא גם את החהאצ׳קר - צלבים שנחרטו על אבן, אשר זכו להכרה מאונסק"ו כנכס תרבות.
 

התחנה הבאה שלנו, שבה גם בילינו את הלילה, היא עיירת הנופש דיליגאן. זוהי עיירת מרפא, שבה הצמחייה מקילה על בעיות נשימה אלה ואחרות. זהו גם מקום מושבו של בית ספר תיכון בינלאומי, אשר בוגריו מתקבלים לאוניברסיטאות הטובות בעולם. בעיירה יש פארק קטן עם אגמון מקסים, ופסל מרכזי שנעשה בעקבות הסרט ״ממינו״ מהתקופה הסובייטית, המדבר על האחדות של העמים.
 

בבוקר שלמחרת נסענו צפונה ועקפנו רכס הרים מושלג, עד שהגענו ליעד הבא - קלוואן, כפר קטנטן, שבתחילה לא נראה מאוד מרשים. בכפר גרות 25 משפחות, ובשנת 2005 נמצאו בו מספר תגליות ארכיאולוגיות מרשימות. הממצאים מתוארכים לתקופה הביזנטית ומוצגים כרגע במוזיאון. בעקבותיהם, החליטו התושבים למנף את הכפר, וכעת מקיימים שם את ״Time Land״, פרויקט המאפ־ שר לתיירים להשתתף בפעילויות עתיקות כמו הבערת אש, בניית בתים מעץ וענפים, ירייה בחץ וקשת וליקוט צמחי מרפא. אפשר ללון גם בבתי המקומיים, באוהלים ובהוסטל.
 

מקלוואן המשכנו ברכס ההרים גרטוניק, עד שהגענו לתצפית על אגם סוואן, אגם טבעי עם מים מתוקים, הנמצא בגובה 1,900 מטר מעל פני הקרקע. למרגלות האגם יש כפר קטן בשם טצחקאום, שם עצרנו לארוחת צהריים מקסימה שהכין שף מקומי, המתמחה בבשר מעושן. כבש, ליתר דיוק, והוא מעשן אותו בתנור אבן שאותו בנה בחצר. ולמרות הארוחה הדשנה, זה לא עצר מבעדנו לטעום על הדרך גם דגים מעושנים בדוכן על הכביש הראשי. אחרי ביס או שניים מהדג, המשכנו לדרך המשי, המחברת בין הצפון לדרום של ארמניה, ונקודת הסיום שלנו הייתה בית המלון באסן בעיירה סיסיאן. מדובר במלון משפחתי שהוקם על שרידים של מפעל סובייטי, וסיפק לנו את אקורד הסיום ליום גדוש בפעילות.

דוכן דגים מעושנים
 

ביום הבא התעוררנו למזג אוויר וראות מושלמים, ושמנו פעמינו אל ״הכנפיים של טאטב״, רכבל שמסלול נסיעתו 57.5 קילומטרים והוא מוביל לכנסייה מבודדת. מתחם הכנסייה הועתק במאה התשיעית לספירה למיקומו הנוכחי מהוואדי הסמוך בשל תקיפות חוזרות ונשנות של פולשים. הכנסייה לקחה על עצמה את תפקיד המחנכת, וב־ מאה העשירית למדו בה כאלף תלמידים מהאזור. בתקופת הסלג׳וקים, עבר המתחם תקיפה קשה וכמעט כולו נהרס. במאה ה־13 חזר לכוחו ואף התרחב, כך שהתחילו להפעיל בו אוניברסיטה, אך במאה ה־18 שוב איבד מכוחו.
 

כמו בכל מקום בארמניה שבו ניצבת כנסייה עתיקה, ניתן למצוא גם כפר סמוך. אנחנו עצרנו לביקור אצל משפחת גווארקיאן, אשר לימדה אותנו להכין זינגל (בצק מטוגן הממולא בעשבי תיבול מקומיים). אחרי המפגש עלינו בחזרה לג'יפים לכיוון סיסיאן. בדרך עצרנו בגשר השטן והנחל השוצף שזורם מתחתיו, וגם בקרהאונג' - הסטונהנג' הארמני, מתחם שבו סלעים נטועים באדמה, שחוקרים מעריכים כי הוקם לפני 7,500 שנה. יש עשרות השערות בנוגע לתכליתו של האתר, ואחת מהן היא שהמקום שימש כמצפה כוכבים.

קרהאונג' - הסטונהנג' הארמני
 

את סיסיאן עזבנו לטובת הבירה ירבן. את המסלול בין העיירה לבירה עברנו בעמק דרך היין היפהפה, שמספק כמה נקודות עצירה נהדרות, כמו אגם ספאנדריאן, הוואדי של נורוואן ומערה קרסטית, הנקראת "ארני 1". זוהי מערה בת שלושה אולמות, שבה מתבצעות כעת חפירות אר־ כיאולוגיות. המקומיים קוראים לה גם ״מערת הציפורים״. ב-2008 מצאו במתחם את סנדל העור העתיק בעולם, מל־ פני 5,500 שנה. במהלך החפירות נתגלו ממצאים משלוש תקופות שונות בהיסטוריה, העתיקה שבהן היא תקופת האבן. כמו כן, נמצאו במקום שלוש גולגולות של נערות צעירות, שככל הנראה הוקרבו כקורבן בתקופה הפגנית, וכן כדים ששימשו להכנת יין.
 

עוד מקום לעצור בו בעמק הוא הכפר ארני. אנחנו ביקרנו בביתו של דויד סימאונייאן, בעליו של כרם ביתי, שבו הוא מייצר יין אדום ויינות פטל ורימונים. מלבד טעימת יין, קטפנו תותי עץ, ראינו איך אופים את הפיתה הארמנית וקינחנו בארוחת צהריים. שם, למעשה, הסתיימה החוויה הכפרית בטיול הג'יפים, והיא הוחלפה בחוויה עירונית לא פחות שווה - ירבן.
 

העיר הסואנת מחולקת למרכז הקטן ולמרכז הגדול, ולבה הוא כיכר הרפובליקה, אשר מלאה במטיילים. אחד מהמקומות שבהם ביקרנו בירבן הוא מפעל השטיחים מגרייאן, שבו כל שטיח ושטיח נעשה בעבודת יד. אחרי השטיחים, יצאתי לחקור קצת את העיר, שבה נדמה שחיי הלילה לא מסתיימים. לאחר סיבוב ברים מהנה, אפשר גם להכריז שההיפסטרים של ירבן לא שונים כל כך מאלו התל אביבים.
 

רגע לפני שסיכמנו את הטיול ונפרדנו רשמית מהג׳יפים, ניצלנו את שעות הבוקר האחרון בארמניה, לביקור בקניון גרני שנמצא קרוב לעיר. בקניון היפהפה זכינו לגלות ואדי קסום ואת סימפוניית האבנים (בריכת משושים מרהיבה). משם עלינו דרך הכפר למקדש פגני (היחיד שנשאר בארמניה, מאז שהמדינה קיבלה על עצמה את הדת הנוצרית). המקדש נהרס פעמיים ברעידות אדמה, אך שוקם ושופץ למטרת תיירות בזמן השליטה של ברית המועצות.

המקדש הפגני בגרני 
 

את הביקור חתמנו באנדרטת השואה הארמנית. האנדרטה היא המקום שבו קל להבין את הארמנים, אשר נלחמים כל הזמן על עצמאותם. זו גם הנקודה שבה הבנתי שהמדינה הזאת, שעדיין נמצאת בחיתוליה, תעבור בוודאי עוד הרבה גלגולים עד שתתייצב, ולכן כדאי מאוד למהר ולבקר בה.

צילומים: מיטל שרעבי
הכתבת הייתה אורחת חברת מדרפט.